פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פחות אנשים קונים מכוניות חדשות אז הצמיחה יורדת? נו, באמת

      במשרד האוצר תולים את הירידה בצמיחה ברבעון הראשון של השנה בירידה בייבוא של כלי רכב לישראל. ד"ר אביחי שניר מסביר למה הטענה הזו מוזרה ומנסה להסיט את תשומת הלב שלנו מהעיקר לטפל

      נתיבי איילון 3 אוגוסט 2015 (מגד גוזני)
      ניסיון להסיט את העניין מהעיקר אל הטפל. מכוניות בנתיבי איילון (צילום: מגד גוזני)

      הסקירה השבועית של משרד האוצר עסקה באומדן הראשון שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) לצמיחה ברבעון הראשון של השנה. האומדן מראה שהצמיחה ירדה מקצב שנתי של כ-4.5% בסוף 2016 לקצב שנתי של 1.4% ב-2017. זהו קצב איטי, ואם מגמה זו תימשך היא עשויה להעיד על משבר מסוים, מכיוון שצמיחה כזאת אינה מספיקה בכדי לשמור על רמת החיים במדינה שבה האוכלוסיה גדלה בכשני אחוזים כל שנה.

      אבל מכיוון שמדובר באומדן ראשון, אין צורך להתרגש יותר מדי. נזכיר כי האומדן הראשון לצמיחה שפורסם ברבעון הראשון של 2016 עמד על 0.8%, אך כשהגיעו נתונים נוספים והאומדן תוקן, התברר שהצמיחה היתה בסופו של דבר למעלה מ-4%. מה שכן צריך להדאיג, הוא ההסברים של הכלכלן הראשי במשרד האוצר, שלפיו הגורם העיקרי לירידה בצמיחה הוא הירידה בייבוא מכוניות. נראה לי שהטיעון הזה הוא, במקרה הטוב, ניסיון להסיט את העניין מהעיקר אל הטפל.

      הסיבה שבגללה כלכלני האוצר מטילים את האשמה בייבוא המכוניות היא פשוטה: חישוב התוצר מורכב מחיבור סך ההוצאה על צריכה פרטית, צריכה ממשלתית, השקעות ויצוא וחיסור היבוא מסכום זה. לכן, ייבוא מכוניות צריך לכאורה להקטין את התוצר. למעשה, הוא מקטין את התוצר פעמיים: פעם אחת כיוון שכל יבוא נרשם במינוס, ופעם שנייה מכיוון שככל שיש יותר מכוניות על הכבישים, אנשים תקועים יותר זמן בפקקים במקום לעבוד.

      אבל האוצר דווקא בעד ייבוא המכוניות, כי על מכוניות יש מס גבוה. לכן, חישוב התוצר מתבצע באופן הבא: אם, לדוגמא, עלות ייבוא מכונית: 50 אלף שקל, רווחי היבואן ועלויות שיווק הם 10,000 שקל, והמיסוי מסתכם ב-60 אלף שקל. לכן, המחיר הסופי שהצרכן משלם הוא 120 אלף שקל. מסכום זה מקזזים את עלות הייבוא, כך שבתוצר נרשם גידול של 120 אלף פחות 50 אלף. כלומר, גידול של 70 אלף שקל. רווח כפול למשרד האוצר: גם הגדיל את התוצר, וגם הכנסה ממיסים המאפשרת לשר האוצר להפגין נדיבות ולהודיע שהוא מסבסד צהרונים ומבטל מכסים על טלפונים סלולריים. כי כל עוד הציבור משלם על מכוניות (ודירות), שר האוצר באמת יכול להיראות נדיב.

      הצמיחה הרבעונית בתוצר (עיבוד תמונה)

      אבל עם כל הכבוד למכוניות, הירידה ברכישת מכוניות לא מסבירה את הירידה בצמיחה. אם זה היה ההסבר, הרי שהדרך הכי קלה להעלות את התוצר היתה להעלות את המיסים על מכוניות, דלק, ושאר המוצרים המיובאים, כי כל עלייה במיסים היתה נרשמת כעלייה בתוצר.

      אז למה משרד האוצר מתמקד במכוניות? מכיוון שכשעוסקים במכוניות, מתעלמים מהשאלה האמיתית, שהיא מה אנשים עושים עם הכסף אם הם לא קונים מכוניות לכאורה. אם אנשים קנו ברבעון הזה פחות מכוניות, הרי שהיה להם יותר כסף זמין לעשות דברים אחרים. לו הם היו מוציאים את הכסף על מוצרים תוצרת הארץ, התוצר היה גדל פי כמה יותר מאשר אם היו רוכשים מכוניות. לכן, הקיטון ברכישת מכוניות אינו הגורם לירידה בתוצר. אם כבר, הבעיה היא שאנשים רוכשים מכוניות ואחר כך לא נותר להם כסף לקנות דברים אחרים.

      כך שכפי שאמר לי ידיד טוב, ד"ר רונן בר-אל, כשמשרד האוצר מאשים את הירידה בתוצר באי-קניית מכוניות, הוא משיג שתי מטרות. ראשית, הוא מטיל את האשמה על הציבור: מי אשם בירידה בתוצר? לא משרד האוצר שהעלה את המסים על כלי הרכב, אלא הציבור שמשום מה הפסיק לקנות. שנית, הוא מסיט את הדיון מנקודה בעייתית: אם תמשך הירידה ביבוא מכוניות, תהיה גם ירידה חדה בהכנסות ממסים. במקרה כזה, איך שר האוצר יוכל לממן את כל ההטבות שהוא נותן לציבור?


      ד"ר אביחי שניר הוא מרצה במכללה האקדמית נתניה וכלכלן בבית ההשקעות "אינפיניטי"