כאשר נגידת בנק ישראל דיברה השבוע על כך שישראל הופכת להיות מדינה שיש לה שתי כלכלות, היא יודעת על מה היא מדברת. למעשה, כולנו יודעים - ומרגישים - על מה היא מדברת.
אחת התופעות הבולטות בכלכלה העולמית בעשורים האחרונים היא הגלובליזציה: הרבה יותר קל כיום לשנע מוצרים ממקום למקום לעומת המצב לפני שלושה ארבעה עשורים, ואפילו עוד יותר קל להעביר רעיונות, דעות, ומדיה. בכל מה שנוגע לשוק העבודה, לגלובליזציה היו שתי השפעות מנוגדות. מצד אחד, מי שיש לו יכולת ויתרונות בלייצר מוצרים ו/או שירותים שניתן להפיץ אותם, התעשר במידה רבה יותר מאשר אי פעם בעבר. אם בעבר השוק למוצרים חדישים היה, במקרה הטוב, ארה"ב ומערב אירופה, כיום השוק הוא העולם כולו, ואפשר להגיע אליו מאד מהר. מהצד השני, מי שחסרו לו יתרונות תחרותיים, הפסיד, והפסיד בגדול, כי פתאום התחרות הגיעה אליו מכל מקום - ובעוצמה אדירה.
דוגמא טובה לעוצמה של הגלובליזציה ולהשפעה שלה על הצרכנים ועל היצרנים היא ענף המזון בישראל. תחשבו על העובדה שהדבר היחידי שמונע היום הצפה של השוק הישראלי במוצרי חלב ובשר זולים זה מכסים שמטיל משרד האוצר והעדפה שיש לצרכן הישראלי לקוטג' של תנובה. אבל ברגע שהמכסים יעלמו, המחירים ירדו. כך שהיתרון הגדול של הגלובליזציה הוא שבכל מקום שנותנים לה להכנס, היא מורידה את יוקר המחייה. אבל מצד שני, אם המכסים יעלמו, הרבה מאד חקלאים בישראל ישארו בלי עבודה.
את התוצאות, אפשר לראות בגרף שנמצא כאן למעלה, שמראה את השכר הממוצע ב- 2015 בכמה ענפים. מה שבולט הוא ההבדל בשכר הממוצע בין העובדים בענפי תעשיית העילית, לבין כל השאר. הפער הזה נובע מכך שענפי תעשיית העילית נהנים מהגלובליזציה, וכל השאר, או שלא נהנים, או שאפילו ממש סובלים.
אם אכן היינו אומת ההיי טק, כפי שאומרים פוליטיקאים מסוימים, ורוב העובדים היו בתעשיית ההיי טק, המצב היה מצוין. אבל התרשים שכאן למעלה מראה את המצב האמיתי. רק כ-5% מהעובדים מועסקים בתעשיות שמסווגות כתעשיות עילית. מאז 2011 יש אפילו ירידה מסויימת בחלקם של עובדי תעשיית העילית ביחס לכלל המועסקים במשק. גם אם נוסיף לעובדים הללו את העובדים שמועסקים בשירותים מבוססי טכנולוגיה, עדיין מגיעים לפחות מ-9% מהעובדים בישראל.
כפי שאפשר לראות בגרף שמוצג בהמשך כאם למטה, כבר כיום ישראל היא אחת המדינות הכי פחות שוויוניות בעולם המפותח. אבל אם לא יהיה שינוי, ומהר, ישראל תהפוך לעוד הרבה פחות שוויונית מכפי שהיא כיום, כי עובדי התעשייה העילית ירוויחו אפילו יותר, וכל השאר - ירוויחו פחות.
כדי להפוך את ההכנסות ליותר שוויוניות, צריך לשפר את היכולות של כלל העובדים במשק, כך שלכל העובדים יהיו כישורים בסיסיים שיאפשרו להם להתאים את עצמם לסביבה שמשתנה כל העת, ויאפשרו להם להתחרות מול התוצרת העולמית גם בתחומים שהם לא תעשיית העילית.
אבל בינתיים זה לא קורה. התרשים שלמטנ מראה את היחס בין פריון העובדים בישראל לעומת מדינות אירופה. הפריון מוגדר כתפוקה לשעת עבודה, ולכן ככל שהיחס בתרשים יותר גבוה, המשמעות היא שהעובדים בישראל יעילים יותר לעומת העמיתים שלהם בחו"ל. אפשר לראות שבענפי ההיי טק, העובדים הישראלים אכן יעילים יותר מהעובדים בחו"ל. אבל בכל שאר הענפים, ממש לא.
כדי לשנות את זה, צריכים לקרות כמה דברים. הראשון, צריך לפתוח את כל הענפים הללו לתחרות מחו"ל. נכון שיש בכך סיכון שחלק מהעובדים יאבדו את מקום העבודה שלהם. אבל אחרת, הענפים הללו ישארו ענפים שמרוויחים בהם שכר נמוך, בעוד שבענפים אחרים, השכר יעלה באופן מהיר. שנית, צריך להתחיל לשנות משהו מאד יסודי במערכת החינוך בישראל.
כיום, יש בישראל אחוז לא קטן של תלמידים עם הישגים מצויינים. התנאי שהילד שלכם יהיה אחד מהם, הוא שהוא יהיה ילד מוכשר מבית אמיד. יש עוד קבוצה של בינוניים והשאר הם תלמידים חלשים, ולא מעט מהחלשים אפילו חלשים מאד. עד כדי כך חלשים, שמנהל בכיר בשוק ההון הסביר לי שהיום הוא דורש גם ממזכירה תואר ראשון, כי לדעתו בוגרי תיכון לא יכולים לעבוד אפילו במזכירות. עד שלא ישנו את מערכת החינוך כך שגם לתלמידים בינוניים יהיו הכישורים להתמודד בעולם הגלובלי, האי שוויון לא רק שלא ילך ויקטן, הוא רק ילך ויגדל.
ד"ר אביחי שניר הוא כלכלן בבית ההשקעות אינפיניטי ומרצה במכללה האקדמית נתניה