היום כבר אין מקום לספק: האוהל שהקימה דפני ליף לפני שש שנים שינה את פני המדינה. זו לא הייתה מהפכה פוליטית או כלכלית, כפי שקיוו חלק מאנשי הקיץ של 2011, אבל החברה הישראלית היא חברה שמרנית, המעדיפה שינוי על פני מהפכים. כמו כל שינוי חברתי וכלכלי, השפיעה המחאה על תחומים רבים של חיינו, על התנהגות האזרחים, שיח הפוליטיקאים ומנגנונים ציבוריים רבים, חלקם נסתרים מעין הציבור והתקשורת.
ב-14 ביולי 2011 ליף לא חשבה על מהפכה, החלפת השלטון או שינוי חברתי. היא בסך הכל התעצבנה על המחירים המטורפים שדורשים משכירי דירות בתל אביב. בעיה ידועה אתה מתמודדים צעירים וסטודנטים בתל אביב, אבל לא ממש בעיה לאומית.
המעשה החצוף של הקמת אוהל בלב האזור הדשן, בגיבוי פרסום נרחב ברשתות החברתיות, הצית אש גדולה. בשבועות שבאו אחר כך התברר שכמעט כל אזרח בישראל נושא בליבו מחאה שהוא מוכן לצאת למענה לרחוב, או לפחות להעלות פוסט זועם ברשת. לאיציק אלרוב מבני ברק, למשל, לא הייתה בעיה מיוחדת עם מחירי השכירות במרכז תל אביב. הוא פשוט נכנס לסופרמרקט הסמוך, וגילה שמחיר הקוטג' החביב על משפחתו זינק לשבעה שקלים - רק בגלל שמונופול החלב תנובה החליט להקפיץ את רווחיו על חשבון הצרכנים.
כך התארכה לה מידי יום רשימת המוחים: הורים מחו על עלויות המעונות ומוצרי התינוקות ("מחאת העגלות"); עיתון כלכלי הודיע ששורש הבעיה אינו אלא פירמידות פיננסיות, המאפשרות לטייקונים לשלוט בחברות ציבוריות מבלי להחזיק ברוב המניות; אחרים דרשו להוציא את מאגרי הגז מידי החברות הפרטיות שגילו אותם; זכאי הדיור הציבורי ביקשו שהמחסור בדירות עבורם ייפתר במסגרת המאבק במחירי הדיור; וכך פעלו קבוצות נוספות.
העסקים הפרטיים ספגו את המהלומות
בעוד שהמנגנונים הממשלתיים הגיבו לאט, ספגו העסקים הפרטיים את המהלומה הראשונה. רשתות המזון הגדולות נאלצו להגיב מיידית בהוזלות, כשהן מנסות גם לחתוך את מחירי הספקים שלהן. בשנה שלאחר מכן דיווחה רשת שופרסל על ירידה של 27% ברווחיה. בהמשך נקלעה המתחרה הגדולה, רשת מגה, לקשיים כספיים, קרסה ונמכרה למתחרים.
המודעות החדשה למחירים הגבוהים של מוצרים ושירותים הכתה בכל ענפי הקמעונאות. חברות אחזקה, שנסמכו על דיבידנדים מחברות קמעונאיות, נקלעו גם הן לקשיים. המחאה הייתה אחד הגורמים העקריים לנפילתו של איש עסקים נוחי דנקנר, שעמד בראש אי.די.בי.
"יוקר המחיה" הפך למטבע לשון גם במפלגות ובכנסת. פוליטיקאים בוגרי המחאה, כמו איציק שמולי וסתיו שפיר, נכנסו לכנסת, ולפחות עשר ועדות מיוחדות של חברי כנסת ופקידי ממשלה בכירים עסקו בנושאים שהוצפו לתודעת הציבור בעקבות המחאה החברתית. פקידים במשרדי ממשלה מרכזיים, כמו הכלכלה, האוצר והמשפטים, לקחו את המחאה ללב והחלו ביוזמות, לעתים פרטיות, ליישם מסקנות מהמחאה.
מאזן הביניים מראה שהמחאה החברתית הצליחה לשנות לא מעט. נכון, דווקא בתחום הדיור, שהיה המניע הראשוני לפרוץ המחאה, הורע המצב: מחירי הדירות המשיכו לעלות, ומדד מחירי הדירות גבוה היום ב-38% מרמתו בקיץ 2011. אבל המחאה נתנה רוח גבית חזקה לעליית מפלגת "כולנו" בראשות משה כחלון, שחרתה על דגלה את הורדת מחירי הדיור.
כחלון שינה את המערכות הממשלתיות המטפלות בדיור, ומיקד מאמצים רבים בנושא - אך לא הצליח למנוע עלייה של כ-10% במחירי הדירות מאז נכנס לתפקידו. הסיבה העיקרית לכישלון הייתה חוסר נכונותה של הממשלה להשקיע ישירות בהגדלת ההיצע בענף - מהלך הדורש תקציבים גדולים.
דווקא בתחום הדירות בשכירות נרשמה מאז המחאה רגיעה יחסית, ובחלק מאזורי הארץ הייתה אפילו ירידה קלה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), עלו דמי השכירות לדירת שלושה חדרים בתל אביב באחוז אחד בלבד. בירושלים, לעומת זאת, עלו דמי השכירות לדירה דומה ב-8.5% - עדיין הרבה פחות עליית מחירי הדירות לרכישה.
עדיין יקר - אבל היו הצלחות
גם לאחר שש שנים נותרה המחיה בישראל יקרה, במרבית התחומים. ועדות שהוקמו להפחתת מחירי המזון, רפורמה בענף החלב, פתיחה לייבוא מתחרה, עידוד התחרות במשק, ורפורמה במכון התקנים - לא הניבו עד כה תוצאות ממשיות. מרבית הרפורמות תקועות, התמסמסו, או שעדיין לא הושלמו. למרות הצמיחה החזקה נותר המשק הישראלי קטן וריכוזי: מספר קטן של יצרנים ויבואנים שולטים בשוקי מפתח, ומצליחים להכתיב רמת מחירים גבוהה יחסית לאירופה וארצות הברית.
היו גם הצלחות: מהלכים מוצלחים לשיפור מצבם של האזרחים נעשו בתחום החסכונות הפנסיוניים. אגף שוק ההון במשרד האוצר ביצע שורת מהלכים, שהגבירו את התחרות בענף והורידו עמלות שחסכו אלפי שקלים ואף יותר לכל משפחה. שינויים מפליגים מתוכננים גם בתחומי הבנקאות, אבל אלה עדיין אינם משפיעים על מרבית האזרחים. בשנתיים האחרונות הצליח משרד התחבורה להשלים מהלך ארוך שנים להגברת התחרות בתחום התעופה. רפורמת "שמים פתוחים" הורידה את מחירי הטיסות, בעיקר ליעדים באירופה, בכ-15% בממוצע.
למרות שהמחירים של מרבית המוצרים לא ירדו, אנחנו לפחות נהנים מיציבות יחסית. מדד המחירים הכללי עלה מאז יולי 2011 ב-3% בלבד. מדד מחירי המזון עלה בשיעור מתון יותר של 2.2% בלבד. מדד ההלבשה וההנעלה עלה ב-1.7%. מבלי שכמעט הרגשנו, צמח המשק מאז המחאה ב-30%. רמת החיים הכללית עלתה כמעט ב-20%. היאוש נעשה נוח יותר לחלק גדול מאיתנו: השכר הממוצע עלה בשיעור של 15%, סקרים אחרונים מגלים שתושבי המדינה נהנים מרמת ביטחון ושביעות רצון גבוהה יחסית למדינות OECD. בדוח האושר שפרסם לאחרונה האו"ם, נמנית ישראל עם 11 המדינות המאושרות בעולם - ואוהלים יש רק על חוף הים.