איך הגיעו כלכלנים לעיסוק בפשע? לחתן פרס נובל, פרופסור גארי בקר, הייתה בעיה. הוא היה צריך להשתתף במבחן בעל פה לכמה דוקטורנטים שנערך במקום מרכזי בניו יורק, ובאופן לא מפתיע הוא לא מצא חניה. בסופו של דבר, הוא הבין שיש לו שתי ברירות: לא להגיע למבחן, או לחנות במקום שאסור לחנות בו. הוא החליט לחנות במקום שאסור - וכתב על זה מאמר.
במאמר תיאר בקר את הבעיה של אדם נורמטיבי, שבסך הכול רוצה שיהיה לו הכי טוב שאפשר. בכל פעם שהאדם הנורמטיבי הזה צריך לבחור בין מספר אפשרויות, הוא מעמת את התועלת מכל אפשרות עם העלויות הצפויות. כשעולה האפשרות לבצע עבירה, התועלת הצפויה היא הרווח מביצוע הפשע (להגיע בזמן למבחן) מול הנזק (הסיכוי שהוא יתפס, כפול הקנס שהוא יצטרך לשלם). בכל מקרה שבו התועלת גדולה מהנק הצפוי, האדם יבחר - באופן רציונלי ושקול - לבצע את הפשע.
אני נזכר בסיפור הזה בכל פעם שעולה מחדש שאלת השחיתות. הרי שחיתות, בניגוד לעבירות שמבוצעות ברגעים של רתחה, היא עבירה שמבוצעת על ידי אנשים מהיישוב שפועלים באופן מסודר ושקול כדי להשיג את המיטב לעצמם. לכן, כשמנסים להבין למה אדם כלשהו ביצע עבירה של שחיתות, לא צריכים דווקא פסיכולוגים וקרימינולוגים. צריך לעתים קרובות פשוט לחשוב במונחים של עלות ותועלת.
התועלת מעבירות שחיתות היא ברורה: המשחד משיג את המטרה שלו, או לפחות משפר מאוד את הסיכויים להשיג אותה. המשוחד מרוויח באופן אישי, ובדרך כלל הוא מרוויח סכומים יפים ביחס להכנסה הרגילה שלו. העלות מעבירה של שחיתות היא כבר יותר מורכבת - ותלויה בחברה שבהם חיים המשחד והמשוחד.
עבירה חברתית או חלק מהכלכלה?
יש חברות שבהן אין כל סיכון בשוחד, כי השוחד הוא חלק רגיל מיחסי תן-וקח. בחברות כאלה לא רק שהשוחד אינו מהווה בעיה - אי מתן שוחד מהווה עבירה חברתית. בסין, למשל, מקובל לשים את השוחד במעטפות מיוחדות. מכיוון שאף אחד לא חושב שצריך להסתיר את השוחד, את המעטפות הללו קונים בחנות.
מרצים שעובדים בחו"ל מספרים לא פעם על כך שבסוף הסמסטר הם מקבלים מתנות יקרות מסטודנטים שמגיעים ממדינות מסוימות במזרח התיכון. כל המרצים שסיפרו לי על כך, טענו שהם החזירו את המתנות. כולם גם סיפרו שהסטודנטים נעלבו מאוד כאשר המתנות הוחזרו, מכיוון שבמקום שממנו הם באו, לא לתת מתנה זה עלבון. באופן אישי, אני תוהה, לעתים, למה לא כל המרצים באותן אוניברסיטאות מספרים סיפורים כאלה, אבל מכיוון שאני לא המשטרה - אין לי שום הוכחות.
העלות לכלכלות, שבהן השחיתות כל כך נפוצה, היא עצומה. ראשית, בגלל שכאשר החלטות מתקבלות בגלל שוחד, משאבים מוסטים מדברים מועילים לדברים שאינם מועילים, ומה שמבוצע לוקח יותר מדי זמן ועולה יותר מדי כסף. שנית, בגלל שכאשר החברה נגועה בשוחד, לאף אחד אין חשק ליזום, כי כל אחד יודע שההצלחה לא תלויה ביכולת ובתושיה שלו, אלא בכמה שוחד יקבל הפקיד. בהערכות זהירות, עלייה של אחוז ברמת השחיתות של מדינה, מתבטאת בירידה של למעלה מחצי אחוז של צמיחה. במונחים של ישראל, כל אחוז עלייה ברמת השחיתות הנתפסת של המדינה, עולה בין חמישה לעשרה מיליארד שקל בשנה.
אבל יש גם מדינות שבהן השוחד נתפס כעבירה חברתית. במדינות כאלו השוחד נעשה הרבה יותר מסוכן, כי אין צורך בהרשעה פלילית כדי שהמואשם ייפגע. עצם החשיפה של התנהגות שנראית מושחתת מספיקה כדי להביא לחיסול של קריירה. גם במדינות כאלו יש כמובן מי שנותן ומי שמקבל שוחד, אבל מספר המשוחדים הוא הרבה יותר קטן.
ישראל נמצאת באיזשהו מקום באמצע: שוחד עדיין לא נתפס כאמצעי מקובל לפתרון בעיות. מצד שני, זה בהחלט מקובל שיהיו יחסי קרבה בין פקידי עירייה ובין קבלנים, למשל. בנוסף, ברמה הממשלתית, התקבלה הנורמה שהסף להרשעה הוא פלילי, ומי שלא הורשע בפלילים - הוא לא מושחת. זאת ועוד, גם הרשעה בפלילים לא נתפסת כסיבה למנוע מאדם לחזור לחיים הפוליטיים. כשזה המצב, הסיכון מעבירות של שחיתות הוא כבר לא כל כך גבוה. כל עוד הציבור מוכן לחיות בשלום עם עבריין מורשע כשר בממשלה, ולהמשיך להביע תמיכה בשרים, חברי כנסת וראשי ערים - כשברור שמסביבם יש לא מעט סירחון - אז שלא ישאל למה יש שחיתות. השחיתות היא לא באשמת המושחתים: המושחתים רק רוצים שיהיה להם טוב. השחיתות היא באשמת מי שהופך את המחיר לנמוך.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי