שר האוצר וראש הממשלה בוחנים הורדה של מס הכנסה לבעלי הכנסות גבוהות. בנק ישראל כבר מיהר להתייצב נגד המהלך בטענה שהמקור התקציבי להורדת המס הוא עודפים זמניים בגבייה, ועל עודפים זמניים אי אפשר להתבסס כשמבצעים מהלך שאמור להיות קבוע, כמו הורדת מסים.
יש לא מעט אמת בטענה של בנק ישראל: למעשה, הממשלה כבר החלה לדון בתוכניות לקצץ בהוצאות שלה ב-2019, מכיוון שב-2019 ו-2020 התחזית של האוצר היא לבור תקציבי. זה בהחלט מעורר את השאלה מה הטעם לדון בהורדת מסים ב-2018, כשיודעים שיזדקקו לתוספת גבייה כבר בשנה שאחר כך. אז נכון שהורדת מסים היא דרך "להחזיר את עודפי הגבייה לציבור" כפי שכחלון מבטיח לעשות. אבל אם המחיר הוא שב-2019 יצטרכו להקטין את השירותים לציבור או להטיל מסים חדשים, זה בוודאי לא יתרום למצבם של האזרחים.
אבל נניח לרגע שבנק ישראל טועה. נניח שיש מקורות תקציביים שמהם ניתן לגייס את הכסף ולהוריד את המסים בלי לפגוע בשירותים לאזרחים ובלי להעלות מסים חדשים. אז בכל זאת נשאלת השאלה האם מס ההכנסה הוא המס הראשון שצריך לטפל בו. בדרך כלל מניחים שמערכת המסים מתוכננת בצורה שתאפשר השגת לפחות אחת משתי המטרות הבאות. ראשית, מערכת המסים צריכה לתרום להגדלת השוויון. שנית, מערכת המסים צריכה לגרום להפרעה מינימלית לפעילות הכלכלית, כדי לעודד את הצמיחה של המשק. כמובן, שתי המטרות הללו צריכות להיות מושגות בכפוף למגבלה שמערכת המסים תיתן לממשלה די הכנסות כדי לספק לאזרחים שירותים יעילים.
אז אפשר לשאול האם מערכת המסים הישראלית בנויה כך שהיא תשיג את שתי המטרות הללו, ואם לא, אז למה לא. לגבי המטרה הראשונה, ברור לגמרי שהתשובה היא לא. מדברים הרבה על כך שמבין המדינות המפותחות, ישראל היא אחת המדינות האי-שוויוניות ביותר. כפי שאפשר לראות בתרשים 1, כאשר מודדים את האי-שוויון בהכנסות הפנויות באמעות מדד ג'יני, שהוא המדד המקובל למדדידת אי-שוויון, מוצאים שרק ארה"ב, טורקיה ומקסיקו פחות שוויוניות מישראל.
מה שפחות מדברים עליו, הוא העובדה שבהכנסות ברוטו, ישראל נמצאת דווקא באמצע התרשים. הסיבה לכך שהאי-שוויון בישראל הוא גדול יותר מאשר במדינות אחרות, היא העובדה שבין המדינות המפותחות, מערכת המסים הישראלית היא מבין הפחות תורמות לשוויון. יותר מכך, בשלושים השנים האחרונות, המגמה של מערכת המסים הישראלית היא להפוך לאפילו פחות שוויונית. תרשים 2 שלקוח מנייר עבודה של משרד האוצר, מראה את השינוי באי-שוויון בהכנסות נטו, בין 1980 ל-2011. אפשר לראות שבתחום הזה, אנחנו מנצחים אפילו את אמריקה.
הסיבה לגידול בתרומה של מערכת המס לגידול באי שוויון היא כפולה: מצד אחד יש ירידה בחלקם של מסי ההכנסה בסך המסים, ומצד שני יש עלייה בחלק היחסי של מסי הרכישה כמו המע"מ ושל מסים על רכוש כמו הארנונה. כך שבשלושים השנים האחרונות המגמה היא צמצום במסים שמקטינים אי שוויון (מס הכנסה) והגדלה של מסים שמעלים את האי שוויון (מע"מ וארנונה). כמובן שהקטנה נוספת במס הכנסה, בעיקר כזאת שתגיע רק למקבלי הכנסות גבוהות, תביא לעלייה נוספת באי שוויון. בעיקר אם בכל זאת יתברר ב-2019 או ב-2020 שיש צורך במסים נוספים, כי אז כנראה שיעלו את המע"מ ולא את מס הכנסה.
אבל ייתכן שניתן להצדיק את השינוי בהרכב המסים, למרות ההשפעה שלו על האי שוויון, אם טוענים שהשינוי בהרכב המסים הופך את מערכת המסים הישראלית לכזאת שיותר תומכת בצמיחה. בסך הכל, אם יוצרים מערכת מסים שמעודדת צמיחה, אז ההכנסות גם של האזרחים וגם של המדינה גדלות ובסופו של דבר, כולם נהנים.
אבל גם בתחום הזה ישראל אינה מצטיינת. תרשים 3 שלקוח מעבודה של דרוקר, גבע וקריל (2015) ממשרד האוצר מחלק את מערכת המס של המדינות המפותחות לארבעה רביעים. הרביע הימני העליון הוא המצב הטוב ביותר: מערכת מס שתורמת גם לצמיחה וגם לשוויון. שם נמצאת רק פינלנד. ברביע השמאלי העליון נמצאות מדינות עם מערכת מיסוי שתורמת לשוויון אבל פוגעת בצמיחה. שם נמצאות מרבית מדינות אירופה הסוציאליסטיות.
ברביע הימני התחתון, נמצאות המדינות עם מערכת מיסוי שתורמת לצמיחה על חשבון האי-שוויון. בין השאר נמצאות שם טורקיה, צ'ילה, והונגריה. ברביע השמאלי התחתון, זה שבכניסה אליו נמצאת ישראל, מכיל מדינות שמערכת המס שלהם גם פוגעת בצמיחה וגם באי-שוויון. כך שמערכת המס של ישראל פוגעת באי-שוויון, ואיננה תומכת בצמיחה. שוב, חלק מכך נובע ממבנה הארנונה שלנו.
אז אם כבר מחליטים לקצץ במסים, לפני שמורידים את מס הכנסה שתורם לשוויון ושהקטנה שלו מביאה רק לתמיכה קטנה מאד בצמיחה, אולי היה כדאי לבדוק שינויים במסים אחרים. למשל, רפורמה נדרשת בארנונה. אבל כנראה שזה כבר מחייב עבודה רצינית והתמודדות מול ראשי ערים.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי