דעה: שילוב האוכלוסייה הערבית בתעסוקה - אינטרס של כלל החברה

נתוני שירות התעסוקה שפורסמו לאחרונה מראים כי האוכלוסייה הערבית בישראל עדיין לא משולבת כהלכה בשוק העבודה. חוסר שילוב זה מתבטא במספר תופעות שונות, אותן יש להבין על מנת להביא לשינוי המצב.

התופעה הראשונה היא כניסה מאוחרת לשוק התעסוקה. כ-40% מהצעירים הערבים בקבוצת הגיל 18-22 לא עובדים ולא לומדים. מדובר בכ-65 אלף צעירים חסרי מעש בחמישה שנתונים של צעירים בתחילת חייהם. אותם 65 אלף אזרחים בתחילת דרכם לא מייצרים הכנסה עצמית, לרוב לא נספרים כחלק מנתוני האבטלה ולא רוכשים השכלה שעוזרת להם להשתלב במשק.

מדובר באובדן הכנסה למשק בהיקף של 325 מיליון שקל לחודש, שהם כמעט 4 מיליארד שקל בשנה - בהנחה שאם היו מועסקים היו מרוויחים שכר מינימום. מכיוון שאינם מועסקים הם הופכים למעמסה כלכלית על משפחותיהם וגולשים לתופעות אנטי חברתיות רבות כמו אלימות, תאונות דרכים וסמים. תופעה זו אף גורמת להעמקת העוני.

תופעת נוספת היא אחוז נמוך של נשים ערביות בשוק העבודה - אחוז שעומד על קצת מעל ל-30%. הדבר נובע בעיקר בגלל חוסר מקומות תעסוקה בתוך החברה הערבית, שמהווה רק כ-8% מכלל המשק במדינה ואינה יכולה להעסיק את כל כוח האדם שבתוכה.

על מנת לסייע לנשים הערביות להשתלב בשוק התעסוקה צריך לפתוח את שוק העבודה הכלל ישראלי בפניהן על ידי הנגשה פיזית ודרך יצירת מקומות תעסוקה קרובים לישובים הערבים. בנוסף, יש ליצור תשתיות תומכות תעסוקה, כמו מעונות יום לילדים ותחבורה ציבורית שמחברת ליישובים יהודים ולשפר את היכולות של אותן נשים ערביות כדי להתאימן לשוק העבודה הישראלי המודרני דובר העברית. בנוסף יש להכשיר את המעסיקים, כדי ליצור אצלם מודעות להעסקת רב-גונית מוצלחת.

יעד הממשלה הנוכחי הוא העלאת אחוז הנשים הערביות המועסקות לכ-40% בשנת 2020, אבל מן הראוי לעדכן את היעד כלפי מעלה ושיימשך גם בשנים שלאחר 2020. כל אישה ערביה שעובדת מעלה משפחה שלמה מעל לקו העוני, ובמקום שתהיה מקבלת קצבה היא תהיה משלמת מסים. כך שלמדינה ולכלל החברה הישראלית יש אינטרס מובהק לשילוב תעסוקתי מוצלח של נשים אלה.

התופעה השלישית היא יציאה מוקדמת של גברים ערבים משוק התעסוקה. גבר ערבי עובד כ-10 שנים פחות מגבר יהודי כי רוב העיסוקים שלהם דורשים יכולת פיזית, במיוחד בתחומי הבניין, התעשייה והחקלאות. עובדים מסכנים אלו מאבדים את כושרם הפיזי בגיל 50, ומאותו רגע הם עוברים לעבודה במשרות חלקיות או לאבטלה מוחלטת. בנוסף, מרבית העבודות האלה נמצאות במרכז ודורשות נסיעות ארוכות שמקשות על אנשים מבוגרים.

נדרשת כאן תוכניות של הסבה מקצועית מבעוד מועד. בנוסף, יש לפעול לשיפור תשתיות התחבורה הציבורית. קו רכבת שיחבר יישובים ערביים דוגמת טמרה, שפרעם, נצרת, אום אל פחם, באקה וטייבה לתל אביב יכול ליצור מהפכה ושינוי בהרגלי תעסוקה וניידות עבור קבוצת גיל זו ולהאריך את שנות תעסוקתם והשתכרותם.

התופעה הרביעית היא האפליה בשכר. שכר ממוצע של אזרח ערבי עומד על כ-70% משכר אזרח יהודי עובד, כך שעולה ספק האם משתלם לעובד הערבי להשתלב בשוק התעסוקה. אסור לשמר את הפער הזה כי הוא מהווה מוטיבציה שלילית לעבודה. ניתן לתקן את המצב על ידי הטבות מס לעובדים ערבים - כאלו שניתנו בעבר ואף ניתנות כעת לאזורי עדיפות לאומי.

בנוסף לצעדים שהוזכרו יש לדאוג גם להנגשת הון ליזמים ערבים, לשיפור תשתית החינוך הערבית, להגדלת אחוז הערבים באוניברסיטאות והכוונתם לתחומי ההיי טק והפיננסים ולהפשרת קרקעות לפיתוח היישובים הערביים.

כיום, לישובים הערביים יש שטח מוניציפלי כולל של כ-2.7% מקרקעות המדינה. אין עתודה מספקת לפיתוח תעשיה, מסחר, תיירות ואפילו מגורים. הכפלת השטח ל-5.4% יכולה להפוך למדיניות ממשלתית שתפתח דלתות עבור הקידמה והתרומה של האזרחים הערבים לכלל המשק בהיקף של 20% מהתל"ג במקום ה-8% שהם תורמים היום. מצמיחה זו ייהנו כולם - גם הערבים וגם היהודים. האזרחים הערבים הם מנוע הצמיחה הפנימי והעתודה התעסוקתית הכי משמעותית בתוך ישראל.

הכותב הוא מנהל המרכז לשוויון וחברה משותפת בגבעת חביבה