(בווידיאו: תזכורת - שרי אריסון מוכרת את מניות בנק הפועלים)
הבנקאות הישראלית מורכבת בעיקר מ-2 בנקים השולטים ביד רמה בשוק, בעיקר בלקוחות הקטנים, והם ממשיכים לשבור שיאי רווחיות והכנסות מדי שנה. הדוח החצי שנתי על עמלות הבנקים, שפרסם בנק ישראל בשבוע החולף, מצביע לכאורה על מגמה שונה: העמלה הממוצעת של אחזקת חשבון עובר ושב (עו"ש), כולל כרטיס אשראי אחד, ממשיכה לרדת, וזאת בהמשך למגמת הירידה שנרשמה במהלך 7 השנים האחרונות.
למעשה, בשנתיים האחרונות ירדה עלות החשבון ב-1% ומאז שנת המחאה החברתית ב-2011 צנחה עמלת ניהול העו"ש בלא פחות מ-16%. המספרים באמת מדהימים: הפחתת עלויות ניהול העו"ש היא קרוב לוודאי ההצלחה המשמעותית היחידה שהצליחה הממשלה לרשום במהלך 5 שנות מלחמת חורמה ביוקר המחייה - אבל גם את ההצלחה הזו קשה לזקוף לזכותה. בפועל, הייתה זו ועדת הכלכלה של הכנסת, שניהלה עשרות דיונים במהלך מספר מושבים, בניסיון לשכנע את הבנקים להפחית את העמלות הללו. בתום הדיונים הוחלט שבנק ישראל ימסור לכנסת פעמיים בשנה דיווח על עלויות העמלות - והדוח האחרון נמסר במסגרת זו.
אבל גודל ההצלחה מתכווץ מאוד כאשר בוחנים את המספרים שמאחורי האחוזים המרשימים. דמי ניהול העו"ש הם הוצאה בלתי מורגשת כמעט, גם עבור משפחה מעשירון בינוני. על פי הדוח, מסתכמים דמי ניהול חשבון העו"ש ב-24.6 שקלים בחודש בלבד. ירידת העמלות בשנתיים האחרונות הסירה מהלקוח הממוצע עול של 20 אגורות. גם אם נניח שלרוב המשפחות יש 2 חשבונות עו"ש, עדיין מדובר בחיסכון של 40 אגורות לחודש, ובהוזלה של 9.4 שקלים לחודש במהלך 7 שנים. לבנקים בישראל עלתה ההנחה הזו כ-50 מיליון שקל - רק כעשירית האחוז מהסכומים שמגלגלת המערכת הבנקאית מדי שנה.
דמי הניהול זולים? בדקו כמה אתם משלמים על דמי שמירת ניירות ערך
הסיבה שהוזלת דמי ניהול העו"ש אינה מורגשת על ידי לקוחות רבים, היא שחברי הכנסת ובנק ישראל העדיפו לטפל רק בעמלות הבנקים המוכרות והקלות יחסית להשוואה, ולאו דווקא בעמלות שבאמצעותן עושים הבנקים את הכסף הגדול באמת. כך למשל, דמי הניהול הבסיסיים, אשר הפכו בשנים האחרונות ל"עוף בשקל" - אותו מהלך של הסוחר הממולח רמי לוי, שהצליח למשוך לקוחות לאחר שקיבע במוחם את ההכרה שרשת הסופרמרקטים שלו היא הזולה בשוק. כך מציעים בנקים רבים ללקוחות הצטרפות בתמורה לאפס דמי ניהול, לפחות לשנה. את הכסף הגדול הם עושים, כאמור, במקומות אחרים.
קחו למשל את עמלת "דמי שמירת ניירות ערך" שגובים הבנקים ממי שמחזיק בחשבון ניירות ערך. מדובר בעמלה גבוהה של 0.6%-1% לשנה. כלומר, על חסכונות משפחתיים ממוצעים בהיקף של 300 אלף שקל אתם יכולים לשלם קרוב ל-3,000 שקל בשנה. העלות של הבנק על השירות היקר הזה קרובה לאפס. על פעולות קנייה ומכירה, שיש להן עלות משמעותית, גובים הבנקים עמלות נפרדות, לרוב גבוהות פי 2 ויותר מהעמלות שגובים ברוקרים פרטיים, המציעים שירות דומה.
עמלות על מסחר בניירות ערך אינן היחידות שהבנקים מתקשים להסביר את גובהן. בעידן התקשורת הבין בנקאית האוטומטית, אין כל הסבר לגבייה של עמלה בסך 40-45 שקל על העברת כסף מחשבון בבנק אחד לחשבון בבנק אחר. קשה להאמין שבתחרות בנקאית של ממש היה הבנק מצליח לגבות עמלת ערבות בנקאית בסך 5% (שקולה לריבית שנתית של 5%).
לא אחת דרשו חברי הכנסת וגורמים אחרים להטיל פיקוח ממשלתי על עמלות הבנקים. הדרישות עוררו התנגדות - בין היתר, נטען שהמערכת הבנקאית תחרותית והפיקוח לא יעזור כאן. אבל הפיקוח על הבנקים יכול היה לפעול רבות לעידוד התחרות האמיתית. עד כה נמנע המפקח על הבנקים מהקמת מנוע השוואת מחירים, שיספק ללקוח השוואה זמינה ושימושית בין המחירים שגובים כל הבנקים במערכת.
על פי דרישת הפיקוח, מפרסמים הבנקים בגלוי את תעריפי העמלות שלהם. אבל הנבירה בקבצי הנתונים והשוואת העמלות דורשת מאמץ לא מבוטל. בתחום ניירות הערך אין גם השוואה בין הבנקים לחברות ברוקרים פרטיות המציעות שירותים דומים במחירים נמוכים יותר. באגף שוק ההון של משרד האוצר החליטו ללכת לקראת הלקוח, ולספק נתוני השוואה מפורטים בין העמלות שגובות קרנות הפנסיה, קופות הגמל, חברות הביטוח וקרנות ההשתלמות. אם היה הפיקוח על הבנקים מעוניין לעודד תחרות בין הבנקים, הוא היה מציע לציבור מנגנון השוואה דומה, לפחות בין העמלות המרכזיות שגובה כל אחד מהבנקים.