כך תשקיעו נכון: מה הקשר בין תשואה לסיכון?

תשואה וסיכון הם שני המושגים הבסיסיים ביותר בהשקעות. האם יש ביניהם קשר? ואם כן, האם הקשר הזה ניתן לחיזוי?

התשובה לשתי השאלות האלה חיובית, אבל בואו נתחיל בהגדרות בסיסיות. לתשואה, או באנגלית return, יש כמה מובנים. כאן נשתמש במובן מתמטי: הרווח או ההפסד מהשקעה במונחי אחוזים. לדוגמה, אם קניתי ב-100 ומכרתי ב-110, הרווח הוא 10 והתשואה לתקופה היא 10%, שזה הרווח מחולק בסכום שהושקע בתחילת הדרך. כשמשווים בין תשואות, נהוג לבטא אותן במונחים שנתיים.

רוצים את חדשות העסקים ישירות לסמארטפון? עכשיו גם בטלגרם - הצטרפו כאן

לקריאה נוספת:
המאבק בין כחלון לחיים גבריאלי העלים את החמאה מהמדפים?
סכנה לבונוסים: מה עומד מאחורי הדוחות המאכזבים של אינטל?
הממשלה נגד עצמה: למה מתנגד שר האוצר למיסוי הטבק?

יש יותר מדרך אחת להסביר או לבטא סיכון. דרך אחת היא ההפסד שיכול להיגרם לעומת מה שאנחנו מצפים לו. לפעמים קורים תרחישים קיצוניים דווקא כשאנחנו משקיעים. התרחישים האלה יכולים לגרום לנו להפסדים שאנחנו לא מצפים להם - וזה הסיכון. "לא מצפים" זה לא אומר שאנחנו חושבים שהם לא אפשריים, כי אם מניחים שההסתברות להם נמוכה.

דרך אחרת היא מתמטית יותר - סטיית התקן של התשואה. סטיית תקן היא חישוב מתמטי שגם הוא לא חיוני כאן. מספיק שנגיד שסטיית תקן מבטאת תנודתיות - אם המרחקים בין התשואות גדולים, אנחנו נגיד שהתנודתיות גדולה וזה יתבטא בכך שסטיית התקן תהיה גדולה יותר.

נניח שיש אפיק השקעה שהתשואה שלו על פי רוב גבוהה מזו של אפיק אחר. למשל - מניות לעומת איגרות חוב. אם הסיכון של שניהם היה זהה - כלומר אם סטיות התקן של התשואות של שניהם היו דומות - כולם היו משקיעים במניות, כי הן הרי מציעות תשואה גבוהה יותר. מכאן ברור שאם הסיכון של מניות היה אפילו נמוך יותר, המסקנה הזו נכונה שבעתיים. עכשיו כבר קל יותר לנחש את התשובה שבראש הטור: יש קשר - ככל שהתשואה גבוהה יותר, הסיכון גבוה יותר.

ניתוח ארוך-טווח של אפיקי השקעה מדגים את הקשר הזה כמעט ללא הפתעות. הביטו על הנתונים הבאים, שמייצגים ארבעה אפיקי השקעה אמריקאים מובילים בחמישים השנים שעד 1999, שניים של איגרות חוב ושניים של מניות.

הקו המרוסק מתאר את הקשר בין הזוגות תשואה-סיכון של כל אחד מהאפיקים האלה. וכמו שניתן לראות הוא עולה משמאל לימין, שזה הביטוי הגראפי לזה שכשהתשואה גבוהה יותר - הסיכון גבוה יותר. הנתונים האלה גם מראים שהסיכון שמניות של חברות קטנות גבוה יותר מזה של מניות של חברות גדולות ושהסיכון של איגרות חוב קטן יותר כשמועד הפירעון שלהן רחוק יותר
.
במקרה הזה, סטיית תקן היא הכלי להערכת סיכון. והיא מעבירה היטב את הקשר בין סיכון לבין תשואה. אבל עבור רבים היא לא אינטואיטיבית. מה שיותר אינטואיטיבי הוא התשובה לשאלה "כמה אני יכולה לפסיד בתסריט קיצוני".

גם פה, מבט ארוך טווח יכול לעזור. השנה הגרועה ביותר למדד ה-S&P 500 מאז 1950 היתה זו שהסתיימה במרץ 2009. הוא סיים את השנה הזו, שהיתה שיאו של המשבר הפיננסי הגדול, בצלילה של 50%. זה ההפסד השנתי הגבוה ביותר מזה כמעט 70 שנה. והנה החלק הכי יפה: בתוך שנתיים, כל ההפסד הזה - כולו - נמחק כלא היה.

השורה התחתונה היא שסיכון הוא לא סוף פסוק או גזירה משמיים גם בהיבטים אחרים. במקרים רבים ניתן לצמצם אותו - מבלי "לשלם" במונחים של תשואה צפויה נמוכה יותר.

הכותב הוא סמנכ"ל מוצר, VIDEA מקבוצת לאומי