זה מה שמצפה לשרים הכלכליים בממשלה הבאה

תוצאות הבחירות לכנסת מנחיתות מכה קשה על המאבק להזזת אסדת ההפקה לגז מ"לוויתן". כחול לבן, העבודה, מרצ, ואפילו מנהיג מפלגת זהות, משה פייגלין, שהביעו תמיכה במאבק - לא יהיו שותפים בממשלה הבאה. מי שכן יישב ליד שולחן הממשלה הוא ד"ר יובל שטייניץ, שר האנרגיה בממשלה היוצאת שהוביל את מתווה הגז ואת התוכנית להקמת האסדה. שטייניץ הוא בינתיים היחיד שמצהיר על רצונו בתפקיד, שמעטים רצו בו בממשלות הקודמות. מצד שני, מעמדו הפוליטי של שטייניץ אינו מציב אותו בראש רשימת האישים שנתניהו מעוניין לתגמל בתפקיד שר.

בסביבתו של שטייניץ מציינים כנימוק להישארותו בתפקיד את העובדה שמהלכים מרכזיים שהחלו בקדנציה הקודמת, הגיעו כעת לשלבי יישום. מדובר בין היתר ברפורמה בחברת החשמל, שתיכנס השנה לשלבים הקריטיים של יישומה, ובתחילת הפקת הגז מהמאגרים "לוויתן", ומאגרי "כריש" ו"תנין". במקביל אמורים להימסר רישיונות חיפושי גז חדשים על רקע התעניינות תקדימית בשוק הישראלי של חברות ענק כמו אקסון מוביל מארה"ב ופטרוברס הברזילאית.

שטייניץ נחוש לקדם את התוכנית הגרנדיוזית שלו להנחת הצינור התת-ימי הארוך בעולם לדרום איטליה, כדי לייצא גז מישראל וקפריסין לאירופה, תוכנית שלא מעוררת בינתיים התלהבות רבה בקרב יזמים פוטנציאליים. בתחום המים, שטייניץ החל לקדם את תוכנית 2030 שאמורה להוביל למילויה מחדש של הכנרת - משימה שזכתה השנה לעזרה לא צפויה מכיוון השמיים. שטייניץ ישמח לעזרתם גם בקרב על קדנציה שנייה.

משה כחלון, שר האוצר בממשלה היוצאת, דווקא ישמח מאוד להחליף את עצמו כשר האוצר הבא בממשלה ה-35, בניגוד לדברים שאמר בני גנץ בהקלטות שנחשפו בערוץ 13. אבל הבוקר לא מיהרו במפלגת 'כולנו' להמר על הישארותו של כחלון בלשכת שר האוצר.

בשלב הראשון המפלגה מחכה לתוצאות הסופיות, כדי לוודא שהרשימה עברה את אחוז החסימה. בשלב הבא יתחיל המו"מ הקואליציוני. משה פייגלין, הפוליטיקאי היחיד שהכריז על רצונו להתמודד על התפקיד מול כחלון לא עבר את אחוז החסימה, אבל בלהט המו"מ הקואליציוני כחלון עשוי למצוא מולו בכירים בליכוד או מנהיג של אחת משתי המפלגות החרדיות, שהגדילו את כוחן בבחירות. תיתכן גם האפשרות שנתניהו יבקש לשמור את התיק עבור מפלגת "כחול לבן".

כחלון כבר הודיע שמבחינתו זה "האוצר או כלום" אבל גם אם יישאר, ברור שמעמדו יהיה חלש יותר מאשר בממשלה הקודמת. העצמאות המוחלטת, המגובה בהסכם חתום עם נתניהו לא מובטחת לו הפעם. אם נתניהו יתעקש, ייתכן שיצליח לכפות על כחלון להסכים לסעיף בוררות חובה, שיצמצם את זכות השביתה של המונופולים הממשלתיים. הדרישה הזו תעמיד במבחן את מערכת היחסים הטובה שכחלון טיפח עם ההסתדרות, מערכת יחסים שנשענה לא רק על היחסים האישיים עם היו"ר הקודם אבי ניסנקורן אלא גם על האינטרסים הפוליטיים של כחלון, שרואה בוועדים הגדולים שותפים ולא יריבים.

אבל הבעיה הבוערת ביותר כרגע על שולחנו של שר האוצר איננה יחסי העבודה. תקציב 2020 צריך לעבור בממשלה ביוני-יולי. זה אומר שמסגרות התקציב צריכות להיות מוצגות לשר האוצר כבר בחודש מאי. העבודה על הכנת התקציב באגף התקציבים בעיצומה כשבמוקד תעמוד התוכנית לצמצם את הגירעון. התוכנית צפויה לכלול העלאות מסים, צמצום הקלות מס וקיצוצים בהוצאות.

לכחלון, שכבר הכריז כי ימנע העלאות מסים וקיצוצים בתקציבי הרווחה, צפוי עימות מול הדרג המקצועי שיזכה ככל הנראה לגיבוי מצד נגיד בנק ישראל. היחסים האישיים בין כחלון לבין הממונה על התקציבים, שאול מרידור, הגיעו לשפל המדרגה בעקבות התבטאויות גנץ על פגישותיו עם "אנשי אוצר ואנשי תקציבים" ובסביבתו של כחלון יש ציפייה שמרידור לא יישאר בתפקיד "אפילו יום אחד", אם כחלון ימשיך לקדנציה נוספת.

בתחום הדיור השאלה המעניינת תהיה האם שר האוצר יצליח לשמור בידיו את השליטה במינהל התכנון וברשות מקרקעי ישראל, שהועברו לפי דרישתו לאוצר בקדנציה הקודמת. מנהיג ש"ס, אריה דרעי, כבר הכריז כי יפעל להחזרת מינהל התכנון לידי משרד הפנים וגם במקרה כזה עשוי כחלון למצוא את עצמו בעמדה של חולשה. אם יש משהו שכחלון מתכוון להילחם עליו בכל כוחו - מדובר בהמשך תוכנית מחיר למשתכן שיזם, ונראה כי בנקודה זו טובים סיכוייו להצליח.

לצד הבעיות בתקציב ושוק הדיור, צפוי שר האוצר להקדיש זמן גם למשבר התחבורה. באוצר יוזמים מהלכים שנועדו להפחית את גודש התנועה ושר האוצר יתבקש לתמוך בהם. בנוסף שר האוצר יתבקש להציג לממשלה גם את פרויקט הרכבת התחתית בתל-אביב - המטרו. מדובר בפרויקט חדש, שמתווסף לקווי הרכבת הקלה שכבר נמצאים בתהליכי בנייה, אך מחייב תקציבי עתק וחקיקת חוק מיוחד.

כחלון לא גילה עניין רב בנושא תחבורה במהלך הקדנציה הקודמת אך 'כולנו' שמה דגש על הנושא במסגרת המצע, והתחייבה בין היתר להקים קבינט תחבורה ורשויות תחבורה מטרופוליניות. כחלון התגאה בממשלה הקודמת כי עמד בכל הבטחותיו לבוחרי כולנו. האם גם הפעם יהיה לו את הכוח ואת הרצון לממש את הבטחותיו?

לפי כל ההערכות, שר הבריאות הבא - או יותר נכון, סגן השר - יהיה גם הפעם ח"כ יעקב ליצמן, יו"ר יהדות התורה. ליצמן הצהיר בעבר כי הוא מעוניין להמשיך בתפקיד, ואין ספק שלאור התעצמות מפלגתו בבחירות הנוכחיות, הוא יקבל מה שיבקש. לא רק זאת, אלא שייתכן שתיק הבריאות עבור יהדות התורה הוא רק ההתחלה. אם הקדנציה החולפת של ליצמן כסגן שר הייתה מורכבת ממגוון היבטים, לרבות שלל טענות וחשדות לכך שתיעדף את האינטרס המגזרי-חרדי על פני הציבורי (כולל "פרשת מלכה לייפר" החמורה), הרי שזו שתבוא, לכל שר שהוא, צפויה להיות קשה אפילו יותר.

מצד אחד, האוכלוסייה גדלה ואף מזדקנת והולכת, ומצד שני, תקציבי המערכת לא תואמים את הצרכים, ורק הולכים ונשחקים. כדי לעשות שינוי אמיתי במערכת הבריאות, שר הבריאות הבא יצטרך לשנות את סדרי העדיפויות של הממשלה, אתגר שהוא תמיד מורכב (ליצמן עצמו עד כה התקשה לעמוד בו), בעיקר בתקופה של גירעון גדול וחריג בתקציב המדינה ושיח ציבורי שהוא יותר מוטה ביטחון, מאשר חברה וכלכלה.

מערכת הבריאות בישראל תלויה על בלימה וזקוקה לתוספת תקציבית דחופה ומיידית. כמה כסף חסר? לכל הפחות 3 מיליארד שקל - תוספת לבסיס המערכת (כ-60 מיליארד שקל), שתופנה ברובה לקופות אך גם לתוכניות נוספות בבתי החולים. אלא שהכסף הזה, כך להערכת משרד הבריאות, בסך הכל יסייע בשמירת המצב הנוכחי על כנו. כדי לשקם את המערכת נחוצים סכומים גדולים הרבה יותר. הערכות ותחשיבים שונים מדברים על 4-7 מיליארד שקל שצריך להוסיף לבסיס התקציב מדי שנה, בפרישה על פני כעשור.

היכן ניכר המחסור? ראשית כל, בתשתיות (מיטות) ותקני כוח האדם הנגזרים מהן בבתי החולים (כיום היעד לתוספת מיטות אשפוז כלליות היא 200 לשנה, כאשר גידול האוכלוסייה מחייב תוספת של 400 מיטות; וכן לפי הערכות יש מאות רופאים צעירים "מובטלים" מדי שנה בשל מחסור בתקנים להתמחות). בקיצור, אם רוצים למגר את תופעת אשפוזי המסדרון המבזה - המחלקות זקוקות לעוד כסף. והרבה ממנו.

עוד תוספת תקציב נדרשת עבור סל התרופות, שתקציבו כיום 500 מיליון שקל, וזאת בשל האמרת מחירי התרופות והטכנולוגיות הרפואיות בשנים האחרונות. ליצמן הצהיר שיילחם על הגדלת תקציב הסל ל-700 מיליון שקל בשנים הבאות.

עוד הצהרת כוונות של ליצמן ומנכ"ל המשרד, משה בר סימן טוב, יוחסה להגדלת תקציב הכרחית בעבור בתי החולים הציבוריים, מ-200 מיליון שקל בשנה לכמיליארד שקל. מדובר בבתי חולים המופעלים בידי עמותות או גופים אחרים - שערי צדק, הדסה, מעייני הישועה, לניאדו ובתי החולים הנצרתיים - ומתקשים להחזיק את הראש מעל המים. בהקשר זה יידרש שר, או סגן שר, הבריאות הבא לחשוב מה יעלה בגורלו של בית החולים החדש אסותא-אשדוד, שנקלע בתוך שנה וחצי לגירעון של כ-150 מיליון שקל: האם יוכפף ישירות לקופת חולים "מכבי", בהתאם למודל בתי החולים של כללית, המצויים בבעלותה (כיום אסותא-אשדוד הוא בבעלות אסותא מרכזים, חברה בת פרטית של "מכבי"); או שיצטרף למניין בתי החולים הציבוריים, ויקבל תמיכה שנתית שוטפת מהמדינה. לא מן הנמנע, שהשר הבא ייאלץ גם להתמודד עם גירעונות משמעותיים שיגיעו מגזרת בתי החולים הממשלתיים והקופות.

ליצמן עצמו חתם בשבוע שעבר על התחייבות להכניס לקווי הייסוד של הממשלה הבאה תוספת של 5 מיליארד שקל לבסיס תקציב מערכת הבריאות - יוזמה של "הפורום האזרחי '5 מיליארד לבריאות'". על אילו מהלכים התחייב? בין השאר, מעבר לכל מה שצוין, גם לתוספת קבועה לסל התרופות בעלות של 1.65% מעלות הסל; ועדכון אוטומטי של תקציב הרפואה המונעת בישראל, לצד תקצוב ריאלי יותר של הקופות ובתי החולים. האם ליצמן, בהנחה שימשיך לכהן כסגן שר הבריאות, יאיים במשבר קואליציוני אם ההתחייבות הזו לא תיענה? כנראה שלא.

למרות שלל תוכניות שהובילו במשרדי הבריאות והאוצר בשנים האחרונות לבלימת ההוצאה הפרטית על בריאות (מההוצאה הלאומית) - "חוק צינון" למפגשי רופאים-מטופלים במערכת הפרטית; "הסדר-החזר" לבחירת מנתח בקופה מתוך רשימה בלבד; ו"התוכנית קיצור התורים לניתוחים" - הם הצליחו לצמצמה רק במעט (אף שהשלכות הצעדים צריכים להיבחן בטווח ארוך יותר). בכמה היא ירדה? מ-39% ב-2007 ל-35% ב-2017; הרחק ממוצע OECD שהוא 28%. הבעיה עדיין חמורה: רק באחרונה הראה דוח מרכז אדוה שההוצאה של הישראלים על ביטוחי בריאות פרטיים (שב"ן ומסחריים) גדלה פי שלושה ב-17 השנים האחרונות, עד כדי 14 מיליארד שקל ב-2017. לפי למ"ס, בערך חמישית (18%) מסך הוצאות משקי הבית בישראל ב-2000 הלכו על ביטוחים פרטיים (משלימים ומסחריים - של חברות הביטוח), ואילו כיום מדובר על יותר משליש (33%) מהן.

כדי להמשיך ולצמצם את ההוצאה הפרטית על בריאות, יש רק פתרון אחד: חיזוק הרפואה הציבורית, וייעוד יותר תקציבים למערכת הציבורית, על פני הפרטית (התוכנית לקיצור תורים הפנתה כ-70% מהתקציב - כמיליארד שקל ב-2018 - לבתי החולים הפרטיים). אך בהתחשב בגירעון בתקציב המדינה ל-2019 - 50 מיליארד שקל, הרחק מהיעד - השגת עוד תקציבים למערכת הבריאות היא משימה מאתגרת, בלשון המעטה.

אחד היעדים של משרד הבריאות לשנים הקרובות הוא לייצר סטנדרט ברור לזמן המתנה מקסימלי לרופאים ולשירותי בריאות הנפש בקהילה. במשרד מודעים לכך שההמתנות הארוכות לרופאים מומחים היא בעיה בוערת, שרק הלכה והחריפה בשנים האחרונות, ושמו להם למטרה לטפל בה: למשל, חמישה ימי המתנה לרופאי עיניים ועור ב-2010, הפכו ל-11 יום כיום. לכן בחודשים האחרונים פיתחו במשרד מתודולוגיה אחידה לכל הקופות למדידת זמני המתנה לתורים, ונתונים ראשונים בנושא, לפי אזור מגורים, יפורסמו בשבועות הקרובים (במקצועות אורתופדיה, עור, נשים, אף אוזן גרון ועיניים). הסטנדרט לזמן המתנה מקסימלי אמור להיגזר בעתיד מתוצאות הבדיקה, אך השאלה היא אם לאור המחסור ברופאים מומחים הקיים כיום במערכת - אלפי רופאים חסרים - הקופות יוכלו אכן לעמוד בו.

הסכם השכר עם הרופאים, שצפוי להיפתח בתחילת השנה הבאה, גם הוא בגדר אתגר לשר הבריאות הבא, שיידרש (יחד עם משרד האוצר), לחשוב כיצד משתמשים בו ככלי אפקטיבי יותר, בהשוואה לקודמיו, לתיקון פערים חברתיים - בעיקר צמצום הפערים בשירותי הבריאות בין מרכז לפריפריה. ההסכם האחרון, מ-2011, לא הועיל במידה מספקת בתמרוץ רופאים לבחור במקצועות במצוקה (הרדמה, טיפול נמרץ, פנימית, גריאטריה, כירורגיה ואחרים) ולעבור לפריפריה.

בנוגע למקצועות במצוקה ברפואה, רק בבתי החולים הממשלתיים יש כיום עשרות תקנים פנויים במקצועות כמו פסיכיאטריה, רפואה פנימית, גריאטריה, כירורגיה כללית, הרדמה, רפואה דחופה והמטואונקולוגיה. אחת הסיבות לכך, כמו גם להתארכות התורים לרפואה היועצת, היא פרישה מואצת לגמלאות בשנים האחרונות של רופאים יוצאי מדינות בריה"מ לשעבר.

שר התחבורה, ישראל כ"ץ הוא השר הוותיק ביותר בממשלת נתניהו, אבל לא בטוח שהוא רוצה להישאר בתפקיד. כ"ץ חושב על העידן שאחרי נתניהו ועל הנהגת הליכוד ואולי המדינה. כדי לעשות זאת, הוא זקוק לתפקיד שנחשב בכיר יותר - חוץ, ביטחון או אוצר. האם זה יקרה? התשובה תלויה במגעים הקואליציוניים וגם בנטייה של נתניהו להחליש ולהרחיק מתחרים ויורשים פוטנציאליים.

לא מן הנמנע שתיק התחבורה יהיה הבכיר ביותר שיוצע לכ"ץ והוא יישאר בו. אחת ההצלחות של כ"ץ היא להראות את הפוטנציאל הפוליטי שיש לתפקיד שר התחבורה, שהפך לתיק ביצועי אשר מאפשר להדק קשרים עם ראשי רשויות ולהיטיב עם יישובים שונים בישראל. מצד שני, בעיות התחבורה הפכו למורגשות ולמשפיעות יותר על המצביעים. קשה יותר למכור להם ש"הם רואים פקקים", כפי שאמר נתניהו, כי כולם מרגישים את הפקקים.

המצב הקשה של התחבורה בישראל הופך את תיק התחבורה לאחד החשובים בממשלה, והשר החדש או הישן יצטרך להתמודד עם אתגרים רבים. אחרי עשור בו הממשלה בנתה מחלפים, כבישים מהירים ורכבות בינעירוניות, היא תצטרך להתמודד עם הגודש בערים.

בטווח הקצר, צריך לשפר את התחבורה הציבורית הקיימת. לסמן נתיבי תחבורה ציבורית, לדאוג לאכיפתם ולאפשר לאוטובוסים לנסוע מהר יותר בערים. לשר חדש יהיה אולי קל יותר להוציא לפועל את ההמלצה הוותיקה להקים רשויות תחבורה מטרופוליניות, שיעודדו את הערים לשתף פעולה לקידום תחבורה ציבורית, במקום לתקוע אותם.

משרד התחבורה חייב לקדם מדיניות כוללת שבמרכזה שיפור התחבורה הציבורית, במקום לסלול כבישים בינעירוניים נוספים, שרק תורמים לפקקים בטווח הארוך.

בטווח הארוך יותר - המשימה החשובה ביותר של שר התחבורה תהיה להוציא לדרך את פרויקט המטרו השאפתני - שלושה קווים של רכבת תחתית מהירה, עם 140 ק"מ של מנהרות מתחת כל גוש דן. הממשלה עדיין לא החליטה מי יספק את תקציב העתק הנחוץ לפרויקט- 150 מיליארד שקל.

האם תקציב המדינה יוכל לעמוד בנטל, או שיהיה זה פרויקט בשיתוף המגזר הפרטי? הממשלה מתכננת להתחיל בביצוע כבר ב-2020, כך שההחלטות יצטרכו להתקבל מהר. כל זאת, במקביל לקידום הסעת המונים במטרופולינים אחרים - קווים נוספים לרכבת הקלה בירושלים, שיפור המטרונית בחיפה והקמת רכבת קלה בבאר שבע.

גם הרכבת הכבדה בצרות - הקרונות צפופים ופרויקט הסבת המסילות לחשמליות מתעכב. השר החדש יצטרך להאיץ את הרכישה של קרונות חדשים, לפתור את המשבר בחישמול וגם להתמודד עם הוועד המיליטנטי של החברה, שעלול להחמיר את השימושים בתנועת הרכבות.

ישראל כ"ץ מנע בכל כוחו יישום של תשלום דרך, או אגרות גודש, אך בעתיד אולי לא תהיה ברירה. בשיתוף משרד האוצר אפשר יהיה לגבש מתווה של הפחתת מיסי הקנייה של המכוניות או הבלו על הדלק, והטלת מיסי שימוש צודקים יותר, שיעודדו נהגים שלא להיכנס לעיר בשעות הגודש. משרד התחבורה צריך להיערך למהפכות הצפויות בתחום הרכב - מכוניות חשמליות בטווח הקרוב יותר ומכוניות אוטונומיות בסוף העשור הבא.

בים - שר התחבורה הבא יוציא לפועל את הרפורמה בנמלים. ב-2021, אם לא יהיו עיכובים, ייחנך נמל הדרום הפרטי באשדוד. בעזרת רציפים שמתאימים לאוניות ענק ומנגנונים אוטומטיים לפריקתן, הוא צפוי להיות תחרותי מאוד ואף להוציא מהמשחק את נמל אשדוד, שנמצא בשנים האחרונות במשבר ורווחיו יורדים.

השר הבא יצטרך גם לקבל החלטה על הקמת שדה תעופה בינלאומי חדש, ברמת דוד או בנבטים, שישלים את נתב"ג שכבר לא עומד בביקוש. המפלגות הפכו כמה תיקים למבוקשים מאוד - ביטחון, חינוך, אוצר ומשפטים הם רק חלק מהרשימה, אולם אף מפלגה לא החליטה שתדרוש את תיק התחבורה. אבל דווקא שם צריך שר שמאוד רוצה את התפקיד ומוכן להילחם ולקבל החלטות לא פופולריות, כדי לחלץ את ישראל מהפקקים הקשים.