"מרבית התיקים בהוצאה לפועל - על פחות מעשרת אלפים שקל"

לילה לפני הפגישה שלי עם עו"ד תומר מוסקוביץ', סימסתי בקבוצת הווטסאפ של משפחתי המורחבת - שכוללת גם כמה תושבי התנחלויות - "האם זה בטוח לנסוע לאלון שבות?". אחת מבנות דודותיי ענתה מיד: "בטוח מאוד, כמו לנסוע לאריאל", ודודי השיב כי "לנסוע לתל אביב יותר מסוכן". למחרת בבוקר נסעתי אל מעבר לקו הירוק, והסכנה המרכזית שנשקפה לי, נבעה מהבהייה בנוף המהמם של הרי ירושלים לאורך כל הנסיעה.

בכניסה לבית - וילה בת שלוש קומות, מוקפת בגינה מטופחת, מוריקה ופורחת להפליא, שכאילו מתעקשת להתעלם מהשרב - קיבל אותי בעל הבית בחיוך רחב. סיפרתי לו על השאלה שהפניתי לבני משפחתי. "להגיד לך שזה 100% בטוח? זה בטוח כמו כל מקום בארץ ישראל", אמר לי כשהתיישבנו בסלון מוקף החלונות, המאפשרים לחוץ לפרוץ פנימה.

כל החלונות הבית היו פתוחים, ונכנס דרכם משב אוויר רענן. "אין לנו מזגן", אמר לי מוסקוביץ', "והצטערנו על זה פעמים בודדות בלבד. יש פה אוויר נהדר. אנחנו גם חוששים שאם יהיה מזגן ונשתמש בו, אז הבית יהיה סגור כל הזמן ולא נרגיש את החוץ".

דקות ספורות לאחר שהתחלנו לדבר, הקלדתי לעצמי הודעה במחשב: "נראה שהוא שמח בחלקו". זה היה הרושם הראשוני שלי מראש רשות האכיפה והגבייה (מערכת ההוצאה לפועל בשמה הקודם). לאורך כל הראיון הוא חייך, סיפר את סיפורו בלי פילטרים ושידר נינוחות וטבעיות. בסוף הראיון כששאלתי אותו, "מה חסר לך בחיים", הוא ענה לי בשליפה: "לא חסר לי כלום. אני שמח בחלקי", ונתן חותמת סופית לרושם הראשוני שקיבלתי.
בית ההורים

"נולדתי ב-1963 בירושלים, ברחוב הפלמ"ח. אבי הגיע לבד לארץ בגיל 12 באוניית מעפילים והיה במעצר בקפריסין. יש לו סיפור-סיפור. אמי היא דור שביעי בארץ, וגם אמא של אשתי דור שביעי בארץ - זאת אומרת שאני ואשתי דור שמיני בארץ, והילדים שלנו דור תשיעי. את זה מעט מאוד אנשים במדינה יכולים להגיד.

"אבי היה עצמאי כל החיים. היה לו בית חרושת לחומרי ניקוי, הוא היה מתווך דירות, אחר כך הוא הקים את הסניף הראשון של שטראוס בירושלים, הוא המציא פטנטים ועשה עוד המון-המון דברים לאורך השנים.

"לא הייתה לו תעודת בגרות, כי כשהוא הגיע לגיל שבו עושים בגרות, סבי עבר אירוע לב - אז אבי עזב את הלימודים כדי לעבוד בחנות המכולת שהייתה לסבי בירושלים. בגיל 45, כשאני הייתי שמיניסט ולמדתי לבגרות, אבי החליט שהוא מוכר את העסק שהיה לו והולך לעשות בגרות. אחרי ארבע שנים כבר היה לו תואר ראשון בגיאוגרפיה ובמחשבת ישראל ותעודת שמאי מקרקעין. מאז הוא היה שמאי.

"אמי שמרה לאורך עשורים על מקום עבודה קבוע. היא הייתה אחות ראשית של 'טיפת חלב'. יש לי שני אחים ואחות, כשאני סנדוויץ', בין אחי הגדול לאחותי. כששאלתי את הוריי אם אנחנו עשירים או עניים, הם תמיד אמרו 'אנחנו מעמד הביניים'. בסביבה שחייתי בה, היינו ממש באמצע".
משפטן בן 5

"אמי מספרת שכשהייתי בן 5, יום אחד עצבנתי אותה, אז היא אמרה לי בחצי צחוק-חצי רצינות 'תלך מהבית. אני לא רוצה אותך'. יצאתי מהבית, ואחרי שתי דקות חזרתי ואמרתי לה 'אבל לפי החוק, אוכל את צריכה לתת לי'. כנראה, כבר אז היה בי איזה משפטן, אבל בפועל הגעתי למשפטים על דרך השלילה.

הייתי תלמיד די 'בלגניסט'. תלמיד טוב, אבל לא מצטיין. בחיים לא חשבתי ללמוד משפטים, תמיד חשבתי על רפואה. למדתי במגמה ביולוגית והייתי קצין חובשים בצבא, אבל כאשר שרתי בלבנון הכיוון השתנה. הייתי בתאג"ד (מרפאה גדודית) בלבנון, וכל שבוע הגיע לשם רופא אחר להיות 'רופא הגדוד'. כל אחד מהם אמר לי 'אל תלך ללמוד רפואה'. היום בדיעבד אני חושב שהם אמרו את זה כי הם היו במילואים בלבנון, אבל אז אמרתי לעצמי שאם כל הרופאים אומרים שלא כדאי, אז כנראה, זה נכון, ו'ירדתי' מרפואה.

"אחרי ארבע שנים בצבא לקחתי את החוברת של האוניברסיטה העברית בירושלים והסתכלתי על כל המקצועות. היו שם כ-300 מקצועות, ושאלתי את עצמי מה אני יכול ללמוד שגם אוכל להצליח בו, שגם יעניין אותי ושגם אפשר להתפרנס מהמקצוע.

"מכיוון שאני לא חזק במתמטיקה ולא היו הרבה מקצועות שאפשר היה להתפרנס מהם, פסלתי ופסלתי מקצועות, עד שהגעתי למשפטים. הגעתי למקצוע על דרך השלילה".
אשתי

הכרתי את אשתי, רונית, בגיל 10. גרנו באותו רחוב, ותמיד היינו חברים טובים. כשהשתחררתי מהצבא, היא התחילה איתי. היא אמרה לי 'בוא נלך לסרט'. אחרי שלושה חודשים החלטנו להתחתן, כי כבר היכרנו זה את זו הרבה שנים, אז לא היה לנו מה ללמוד זה על זו יותר מדי".
המגזר הציבורי

"התמחיתי אצל המשנה לנשיא העליון, השופט פרופ' מנחם אלון ז"ל. זו הייתה שנה מדהימה, כי קודם כול הוא היה איש מדהים, דמות היסטורית, שיש לה מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה של המשפט הישראלי; אבל מה שהיה עוד יותר מעניין זה שבשנה הזאת אלון ישב בהרכב של ערעור ג'ון איוון דמיאניוק. העבודה על התיק חולקה בין חמשת המתמחים של שופטי ההרכב, ואני הייתי אחד מהם. היה מאוד מעניין.

"את החצי השני של ההתמחות עשיתי במשרד עורכי דין בירושלים. נשארתי שם כעו"ד עוד שנה, ואז עברתי למשרד גלאס-בר-סלע שעסק במשפט ציבורי, ולמעשה הכין אותי לתפקידי הבא, כיועץ משפטי במגזר הציבורי. כמשרד חיצוני ייצגנו רשויות ממשלתיות. משלב מאוד מוקדם במשרד אמרתי לשותפים בו, שאני רוצה לעבוד בממשלה - וכך היה.

"יום אחד סיפרו לי ששלמה בניזרי, אז שר העבודה והרווחה, מחפש יועץ משפטי למשרד. הגשתי מועמדות, זכיתי במכרז ובגיל 38 התמניתי להיות היועץ המשפטי של משרד העבודה והרווחה. ב-2003 עברתי להיות היועץ המשפטי של משרד התמ"ת".
מוח להשכיר

"עריכת דין היא מקצוע מרתק, אבל יש בו בעיה מוסרית מובנית, כי אתה למעשה 'מוח להשכיר'. בהגדרה. שוכר אותך בן אדם, ואומר 'תשמע יש תחום ידע שאני לא יודע איך להתמודד איתו, תתמודד איתו בשבילי'.

"זה יוצר בעיית שליחות מוסרית קשה, כי לדעתי עו"ד שבא ואומר 'אותי מעניין רק היושר האינטלקטואלי ולהישאר הכי נקי בעולם, ולא מעניין אותי בכלל האינטרס של הלקוח' - הוא פושע. יש לך לקוח ואתה צריך לדאוג לטובתו. אסור לך כמובן לשקר, אבל ברור שאם יש לך טענה מצוינת לטובת הצד השני, אסור לך לטעון אותה. לכן, הכי טוב שיהיה לך את הלקוח הכי טוב - והלקוח הכי טוב הוא המדינה.

"כסף אף פעם לא עניין אותי, ואף פעם לא היה לי את הדחף של להתעשר, אז יכולתי לעבור למגזר הציבורי בלב שלם. מה שרציתי זה עניין בעבודה ותחושה של יכולת להשפיע. מאוד חשוב לי לדעת שאם יש לי רעיון, אני יכול לנסות להגשימו. בתפקידים שעשיתי במגזר הציבורי ישנה התחושה הזאת".

"לפני שעברתי למגזר הציבורי, הייתי עורך הדין האישי של הרב עובדיה יוסף. אם יש משהו בחיים שאני שמח עליו, זו ההזדמנות להכיר את האדם הזה. הרב עובדיה הוא עמוד בהיסטוריה של עם ישראל. אם מישהו יכתוב בעוד 500 שנה את ההיסטוריה של היצירה היהודית, הוא יהיה חייב להתייחס אליו. הרב היה תופעת טבע מדהימה.

"בשנים שעבדתי איתו, היה סיפור שהרב אמר פעם בדרשה בבית הכנסת 'יזדים' בירושלים, 'כשתגידו ארור המן, תגידו גם ארור יוסי שריד' - ואז היועץ המשפטי לממשלה רצה לפתוח נגדו בחקירה פלילית על העלבת עובד ציבור. עשינו ישיבת מועצה אצלו בבית בהר-נוף, והסיכום היה שאני אכין מכתב לחתימתו עבור היועמ"ש, שבו הוא יסביר כי הוא נגד אלימות. הרב היה באמת אדם עדין נפש בצורה שמי שלא הכיר אותו, לא יכול לדמיין.

"אז הלכתי למשרד, הדפסתי ארבעה עמודים של מכתב, וחזרתי אליו כדי שהוא יחתום עליו. הוא הסתכל על הדפים כ-30 שניות. חשבתי שהוא בכלל לא קורא, אבל אז הוא אומר לי 'בעמוד 4 תתקן את המילה הזאת, ואני אחתום לך'. היכולת השכלית שלו והראייה הכוללת שלו היו בלתי נתפסות.

"נורא כואב לי שבציבור הישראלי הלא-תורני, מה שזוכרים לו הם השטויות שהוא היה אומר בבית הכנסת, כי כדמות תורנית אין שני לו. היצירה שלו מטורפת. הדברים שאמר בבית הכנסת, נבעו ממנטליות של דרשן ספרדי, שמדבר עם הקהל שלו, ולא לקהל חיצוני שישמע את הדברים אחר כך. הוא דיבר עם קהל של אנשי עמל פשוטים, שצריך לדבר איתם בשפה של דרשן ספרדי שמדבר איתם, אבל זה לא פרומיל מהרמה שלו".

"כבר ב-2002 הציעו לי לכהן כשופט בביה"ד לעבודה, ואמרתי שאם אני אצטרך לשבת בשקט ולשמוע כל מה שאנשים אחרים מדברים, אני אתחרפן מזה. בטוח שהייתי מתערב יותר מדי.

"אני גם איש של עבודת צוות, ושופט בסופו של דבר הוא אדם בודד, מחליט לבד. אני דן בצוות בכל שאלה".

"אחרי מלחמת לבנון ב-2006 מוניתי למשנה למנהל מינהלת סל"ע (סיוע למתיישבי עזה וצפון השומרון שפונו, א' ל"ו). במסגרת זו הייתי אחראי על כל מערך הפיצויים למפונים ויו"ר הוועדה המיוחדת שאחראית על אישור חריגים שאין להם פתרון משפטי.

"זה היה תפקיד רגיש מאוד, כי אלה אנשים שיקרים לי. בניגוד לדימוי שמנסים לפעמים לייצר, שלפיו הממשלה זרקה אותם מהבתים והשאירה אותם בלי כלום, בסופו של דבר הממשלה שילמה פיצויים משמעותיים. ככלל אצבע זה היה כמיליון שקל לנפש. משפחה עם שישה ילדים קיבלה כ-8 מיליון שקל. זה לא תמיד היה כסף מזומן. זה לפעמים מגרש שהם קיבלו בחינם, הטבות פנסיה וכדומה, אבל המערכת הייתה מאוד נדיבה איתם - ואני אומר את זה במלוא האחריות.

"זו הייתה התמודדות רגשית לא קלה לראות את סבל המפונים. הסבל לא היה כספי, אלא הוא נבע מכך שתמיד אמרו להם שהם הגיבורים של עם ישראל, ופתאום הם הפכו לנטל על המדינה".

"באיזשהו שלב פנה אליי מישהו שהכיר אותי, והציע לי להגיש מועמדות למשרת המנכ"ל שהתפנתה בחברת הבנייה "משה"ב". החלטתי לקחת את התפקיד, אבל מראש אמרתי שאני בא לשלוש-חמש שנים.

"הרווחתי שם בעשרות אחוזים יותר ממה שאני מרוויח היום, אבל הכסף זה באמת לא 'אישיו' מבחינתי, והיה ברור לי שאני חוזר למגזר הציבורי. מצאתי את עצמי חמש שנים במשה"ב, ואז עזבתי, עוד לפני שהיה לי תפקיד אחר".

"אחרי שעזבתי את משה"ב הייתי מובטל 10 חודשים. בחודשיים הראשונים הסתובבתי בבית, למדתי קצת תורה וחוץ מזה לא עשיתי יותר מדי, עד שרונית אשתי אמרה לי 'אתה צריך לעשות משהו, אתה תשתגע פה, אתה איש עשייה'. היא הציעה לי להתנדב ב'יד שרה'. אז התחלתי לעבוד שם בשירותי הסעות כנהג של טרנזיט.

"פתאום הייתי הראש הכי קטן, הנהג הזוטר של 'יד שרה'. זה היה תענוג. במקביל הגשתי מועמדויות להרבה תפקידים, בהם הממונה על ההגבלים העסקיים וגם התפקיד שלי, ראש רשות האכיפה והגבייה. בנר שמיני של חנוכה, ממש באמצע 'מעוז צור', קיבלתי טלפון משרת המשפטים, איילת שקד, שאמרה לי שהיא החליטה לאמץ את ההמלצה של ועדת האיתור ולמנות אותי לתפקיד".

"היו לי עם השרה שקד ארבע שנים נהדרות. היא השרה החמישית שאני עובד ישירות תחתיה, ואני אגיד מה שאומרים עליה כולם - שאיתה אפשר לעבוד. היא האדם הכי ענייני בעולם. היית יושב אצלה פעם בחודשיים בפגישת עבודה ובא עם 15 נושאים להכרעה, והיא הייתה סוגרת הכול מהר.

"כשאתה יושב עם פוליטיקאי אחר, 60% מהפגישה מוקדשים להאדרה עצמית, 'איפה הייתי, כל ההישגים שלי'. אצלה לא היה שום דבר כזה. אתה נכנס, 'היי תומר, מה נשמע, מה על הפרק', וברבע שעה היינו גומרים 15 נושאים. לא הכרתי בחיי אדם ענייני יותר, בלי שום מניירות, לא לטובה ולא לרעה, עם כושר ריכוז מטורף ועם זיכרון מדהים.

"הגדולה של שקד היא שהיא ידעה להביא תהליכים לידי גמר. חוק חדלות פירעון היה על הפרק שנים. כשהייתי חודש בתפקיד, היא קראה לכולם אליה לחדר ישיבות - מנהלי בתי המשפט, משרד האוצר, הסנגוריה ציבורית, סיוע משפטי, ייעוץ וחקיקה. עשרות אנשים היו בחדר. היא אמרה 'עכשיו זה כמו חתונה קתולית, מי שמתנגד, שיתנגד עכשיו, ואנחנו גומרים את זה'. שקד קיבלה באותה ישיבה הכרעה בארבעה נושאים גדולים שעמדו על הפרק. גם את חוק שמיטת חובות לחייבים בהוצל"פ שמשחרר חייבים שאין להם יכולת לשלם את חובותיהם, היא קידמה מהר".

"חטפנו ביקורת על זה שהחקיקה בשנים האחרונות - שנוטה לשיקום החייב ולפטירת חייבים מחובות - יוצרת 'גן עדן לחייבים'. בפועל הסתבר לנו שגבייה רכה יותר יעילה מגבייה אקטיבית-מבצעית (כמו תפיסת רכב, עיקול רכוש מבתים וכו'). בגישה הרכה אנו גובים יותר כסף מאשר אם נסגור לחייבים את חשבון הבנק.

"אנחנו לא 'גן עדן' לחייבים, אנחנו מדינה שגובה חובות תוך שמירה על כבוד האדם. כמובן, כמו בכל מערכת, יש מקרים של ניצול לרעה, אבל בגדול הגישה שלנו היא לקחת לחייב את כל מה שיש לו, אבל לא מעבר למה שיש לו, וכמובן להשאיר לו נכסים למחיה מינימלית. אני לא חושב שאחוזי הגבייה שלנו יותר נמוכים ממדינות שמפעילות אמצעי לחץ יותר גדולים.

"עד היום בערך 2,000 אנשים קיבלו הפטר מחובות, וברוב המכריע של הדיונים הזוכים (הנושים) לא טורחים כלל להגיע, כך שאין מתנגדים בכלל. כשנתנו לאותם חייבים הפטר, הם יכלו להתחיל לחיות שוב. המקרה הראשון שנתנו בו הפטר, היה של ניצולת שואה שהיה לה מאוד חשוב לדעת שהיא הולכת מהעולם בלי חובות".

"הבנקים, בניגוד לדימוי שלהם, עוזרים הרבה יותר לחייבים קטנים ומסכנים מאשר לחייבים גדולים ועשירים. יכולת הגבייה מהחייבים הקטנים האלה, שאין להם נכסים או בטוחות, היא אפס, אז הבנקים משחררים אותם הרבה פעמים מחובותיהם.

"כנראה, הבנקים לא רוצים לפרסם את זה, כי הדימוי הלוחמני טוב להם, אבל אני אומר לך שאנחנו סוגרים דיוני לקוחות עם הבנקים במהירות, ותוך ויתור של הבנק על רוב החוב".

"בניגוד למה שחושבים, היקפי החייבים והחובות שמדווחים בדוחות מדי שנה לא משקפים את המצב של המדינה כ'מדינה של חייבים' או כ'מדינה בחובות'. הנתונים משקפים את המצב של מוסר התשלומים ירוד, וצריך לשים לב למספרים - כי זה נכון שאחד מכל 11 אנשים הוא חייב בהוצל"פ, אבל הרוב הגדול, מעל 50% מהתיקים, נפתחו על חוב נמוך מ-10,000 שקל. כ-43% מהתיקים נפתחים עד 5,000 שקל.

"אלה לא אנשים שלא יכולים לשלם כלום - אלה בעיקר אנשים שאני מכנה 'חייבי מקרר'. קיבלת הודעה מכביש 6, אתה צריך לשלם, שמת על המקרר ושכחת - ואז 'חטפת את הבומבה'.

"כלומר, הנתונים לא מלמדים שאנחנו מדינה בחובות אלא שהבעיה העיקרית שלנו היא מוסר תשלומים. עובדה שגם שכשאנחנו גובים, אנחנו עושים פעולות פשוטות - נכנסים לחשבון הבנק של החייבים ולוקחים את הכסף שהם חייבים. הם יכלו לעשות את זה בעצמם - לקחת את הכסף מהחשבון ולשלם את החוב. זה לא שאין לרובם יכולת לשלם, אין להם רצון.

"אם שואלים מישהו עכשיו ברחוב - מהי האסוציאציה הראשונה שעולה לו בראש כשאומרים 'הוצאה לפועל', אז הוא יגיד 'שמוציאים למישהו את הטלוויזיה מהבית ומוכרים אותה'. אנחנו גובים מעל מיליארד שקל בשנה, והסכום שאנחנו גובים מעיקול רכוש מבתי חייבים עומד על פחות מאחוז.

"הרוב המכריע הם עיקולי כספים בבנקים. הכסף נמצא, רק החייב לא רצה לשלם אותו. הרבה פעמים זה לא שהחייבים לא רצו לשלם, אלא מדובר באנשים שפשוט לא מבצעים את הנדרש מהם, לא עושים את מה שצריך. כמו אותם אנשים שהולכים לרופא פרטי, מקבלים מרשם ולא לוקחים את התרופה. אנשים שצריכים להיות אחראים לחייהם, ולא מקבלים אחריות; וגם אנשים שחיים מעל היכולת הכלכלית שלהם.

"רוב האנשים גם יודעים שהם גרמו את זה לעצמם. בסקרים שאנחנו מקיימים, הם אומרים שההתנהלות הכלכלית שלהם הייתה לא נכונה, שהם עשו חתונה יותר מדי גדולה, חיו לפי הסטנדרטים של השכן ולא לפי הרמה שלהם, לא השאירו לעצמם כרית ביטחון, לקחו יותר מדי הלוואות, ואז כשמגיע פתאום טיפול שיניים או משהו דחוף אחר, הם נכנסים לסחרור".

ספגתם לא מעט ביקורת על כך שאדם נכנס למערכת ההוצל"פ עם חוב קטן והחוב תופח לממדי ענק; ובדוח המבקר מ־2016 צוין שההיקף הכולל של החובות בתיקי ההוצל"פ עומד על כ־650 מיליארד שקל, אך רק כ־63 מיליארד שקל הם סכום החוב הראשוני בעת פתיחת התיקים.

"למספרים האלה אין שום קשר למציאות. יש המון תיקים בהוצל"פ שנפתחו בשנות ה-80', כשהריבית הייתה 10% לשבוע. אנחנו לא עושים שום דבר והחוב הולך ונצבר - אז על הנייר זה יכול להיות חוב של 10 מיליארד שקל, ואז אנחנו מוחקים אותו בבת אחת.

"אלה לא חובות שבאמת משפיעים על אנשים, אבל זה נכון שיש גם חובות שכן משפיעים על אנשים שבהם יש עלייה מאוד גדולה בריבית. בחזון שלנו אנחנו אומרים שכל חייב ישלם את חובו בלי התוספות על החוב. התוספות הן מארבעה סוגים: אגרה, הוצאות הליך, שכר טרחה של עו"ד וריבית. הרבה פעמים אלה מגדילים את החוב פי כמה. יש דוגמאות מזעזעות. בדברים האלה אנחנו מנסים להילחם עכשיו".

"אני איש של בוקר. אני מתעורר ב-5:30, הולך לבית כנסת ונוסע למשרד. אני משתדל להגיע למשרד ב-7.30 ועובד תשע-עשר שעות ביום. מי שעובד נכון, לא צריך לעבוד שעות מטורפות.

"אני אדם של האצלת סמכויות, ויש לי הנהלה מדהימה, שמורכבת מ-70% נשים, בכל התפקידים הבכירים אצלנו. ברוב הישיבות שלי רק נשים נכנסות לחדר.

"בערב בבית אני משתדל ללמוד כל יום קצת תורה, זה מאוד מאוד חשוב לי לנשמה. אחר כך אני רואה סרטים עם רונית בנטפליקס".

"יש לי שלושה תחביבים עיקריים שבהם רונית ואני משקיעים הרבה: הראשון זה טיולים. רונית מדריכה בבי"ס שדה, והטבע מאוד חשוב לה, אז אם יוצאים לחופשה זה תמיד יהיה טיול בטבע, אף פעם לא לשבת בבית מלון.

"התחום השני שאני מקדיש לו זמן הוא קריאה. אני מאוד אוהב לקרוא, בדרך כלל ביוגרפיות וספרי עיון; והתחביב השלישי הוא צפייה בסרטים ובסדרות בנטפליקס, כמו 'הרשימה השחורה'.

"חוץ מזה רונית ואני רצים פעמיים בשבוע יחד כ-4 ק"מ וביום שישי 10 ק"מ. רצנו יחד בשנה שעברה חצי מרתון, ואני השנה רצתי 14 ק"מ כשהיא השלימה את חצי המרתון השני שלה".

"להיות מזכיר הממשלה ונהג אוטו- זבל. אלה שתי שאיפות שלא הגשמתי. בתור ילד רציתי להיות נהג אוטו-זבל, ובתור יועץ משפטי רציתי להיות מזכיר הממשלה.בניגוד לאוטו זבל שלא הגשתי מועמדות, למזכיר הממשלה דווקא ניסיתי, אבל זה לא הסתייע".
השאלון

מה מכעיס אותך?

"בזבוז זמן, משאבים וכסף. שונא בזבוזים".

על מה אתה מתחרט?

"אני לא טיפוס שמתחרט. תמיד שלם עם מה שהחלטתי".

באיזו אמונה טפלה אתה מאמין?

"אני נשוי ליקית 32 שנה, אז גם אמונות טפלות שהאמנתי בהן, נוכשו ממני בנחישות ויעילות. יקים לא מאמינים באמנות טפלות".

מיהו גיבור ילדותך?

"מאיר הר ציון. גדלנו על ההליכה לפטרה".

את מי אתה מעריץ?

"את הרב אהרון ליכטנשטיין. זה אדם ששילב גאונות עם מוסריות ברמות שאין לתאר. כל מי שהכיר אותו העריץ אותו".

מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"חוסר סבלנות, ולפעמים גם שיפוטיות יתר . אני כל הזמן נותן ציונים לאנשים".

מה מניע אותך לקום בבוקר?

"הרצון והאידיאה שיש לי את היכולת לקדם את רעיונות טובים שחשבתי עליהם. הרצון לשנות כל הזמן ולשפר".

מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"כשזכיתי בהערכה על משהו שעשיתי. פידבק חיובי".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"אני לא בוכה בכלל. אני דומע. לא התייפחתי מאז שהייתי ילד קטן, אבל אני דומע מדברים מרגשים כל הזמן, אפילו מפרסומות מרגשת של סלקום".

מתי צחקת בפעם האחרונה?

"כל שנייה אני צוחק. אני אוהב לצחוק ואוהב להצחיק".

בעבור מה תסכן את חייך?

"הגנה על אדם אחר, ולא רק על בני משפחתי. אם הייתי בסיטואציה של פיגוע והייתי יכול להתערב כדי לסיים את הפיגוע, תוך סיכון מסוים של חיי, הייתי עושה את זה".

על מה לא תסלח?

"על הפרת אמון חוזרת. על הראשונה אני אסלח. בפעם השנייה יהיה לי מאוד קשה לסלוח".

איזה חטא היית מבצע לו היית יודע שלעולם לא תיתפס ולא תשלם כל מחיר?

"המושג 'אף פעם לא נתפס' לא קיים אצלי. אני בתפיסה שכל מה שעשית, נרשם בספר".

מהו המאכל האהוב עליך?

"המון דברים, אבל בעיקר בשר, חצילים מכל הסוגים ולחם שעור".

מהו הריח האהוב עליך?

"עוגת שמרים באפייה, והריח של בצק שמרים שנאפה בכלל".

כיצד היית רוצה למות?

על מיטתי מוקף בילדיי, בנכדיי, בניניי ובחימשים (ילדי הנינים) שלי. הכרתי אנשים שזכו לחימשים וגם אני רוצה".

אישי: תומר מוסקוביץ', 56, נולד בירושלים ומתגורר באלון שבות. נשוי לרונית, אחראית על קביעת שכר הלימוד וגבייתו במכללה להכשרת מורים, אב לשישה וסב לשלושה

תפקיד: בדצמבר 2015 נבחר לכהן כמנהל רשות האכיפה והגבייה (ההוצל"פ)

תחילת הדרך: בוגר הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בי-ם, התמחה אצל המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, השופט פרופ' מנחם אלון ז"ל, ועבד כעשר שנים במגזר הפרטי

המגזר הציבורי: ב-2001 מונה ליועץ המשפטי של משרד העבודה והרווחה, וב-2003, עם הקמת משרד התמ"ת, נבחר לתפקיד היועץ המשפטי של משרד התמ"ת (היום משרד הכלכלה), תפקיד בו שימש עד 2007

התנתקות: בשנים 2007-2009 שימש כמשנה למנהל מינהלת סל"ע (לפיצוי מפוני ההתנתקות)

גיחה למגזר העסקי: בשנים 2009-2015 ניהל את חברת הבנייה משה"ב

ועוד משהו: רעייתו והוא רצים יחד באופן קבוע, ובשנה שעברה הוא השלים את חצי המרתון ראשון שלו