בלי ציניות, תקציב המדינה אמור להיות הדבר היפה ביותר בפוליטיקה. כי אם כל הציניות שיש, חשוב לזכור כי תקציב המדינה הוא הדרך שבה מפלגות הופכות את המצע שלהם ממילים למעשים: מפלגת השלטון הבטיחה שהיא תביא יותר ביטחון? תקציב הביטחון צריך לגדול. הבטיחה שהזקנה לא תשכב במסדרון? צריך להקציב עוד תקציבים למיטות אשפוז, רופאים ואחיות. הבטיחה הורדות מסים? צריך להחליט מאיפה לקצץ בהוצאות.
אבל נראה שבמקום להתייחס לתקציב כאל כלי המדיניות החשוב ביותר שיש ברשותן, ממשלות ישראל מתייחסות לתקציב כאל מוקש שצריך לפרק. כי בזמן שדברים אחרים ממשלות יכולות לדחות או לפחות להחליט שלא להחליט עליהם (עד שבג"ץ לא משאיר להן ברירה), את תקציב המדינה יש להעביר עד לתחילת כל שנה. אם הוא לא עובר עד תחילת השנה, הממשלה מקבלת ארכה עד חודש מרץ, ואם גם אז אין תקציב, הממשלה נופלת. בנימין נתניהו יודע את זה מצוין, כי מאז 2009, התקציב כבר הפיל שתי ממשלות.
את התוצאה של ההתייחסות לתקציב כאל פצצה בפוטנציה, משלמים משלמי המסים, והדמוקרטיה. הדמוקרטיה שילמה בגלל שהחשש מהתקציב גרם לכמה ממשלות (כולל זאת האחרונה) להעביר תקציב דו-שנתי. כשמעבירים תקציב דו-שנתי, הכנסת מאבדת כמעט לגמרי את היכולת לפקח על הוצאות הממשלה, מה שהופך אותה, במידה רבה, ללא רלוונטית.
רוצים את חדשות העסקים ישירות לסמארטפון? עכשיו גם בטלגרם - הצטרפו כאן
לקריאה נוספת:
המהפכה של שופרסל: מניחים את הפריטים בשקית ויוצאים מהחנות
קבוצת בזק ממשיכה להישחק בהכנסות אך רושמת עלייה קלה ברווחים
הבית נפגע בשריפה? גם בלי ביטוח יכול להיות שמגיע לכם כסף
משלמי המסים משלמים בגלל שכדי לפרק את המוקש שנקרא תקציב המדינה, ממשלות מוכנות לבצע צעדים די קיצוניים. דבר אחד שכל ממשלות ישראל, מאז ומעולם, עשו כדי להעביר את התקציב, זה לאשר תקציבים לכל מיני מפלגות שידעו לבקש. ראש הממשלה נתניהו, למשל, החזיר לחרדים את כל הקצבאות (ועוד הוסיף קצת) שהוא ביטל כשהיה שר אוצר.
עדיין אין ממשלה
אבל הממשלה הנוכחית עשתה תרגיל שאף ממשלה לא עשתה לפניה: היא העבירה את תקציב 2019 כבר במרץ 2018, כדי שחס וחלילה הממשלה לא תיפול בגלל התקציב בדצמבר. הבעיה היא שבין מרץ 2018 ל- 2019 יש שמונה חודשים. ולרוע המזל, בממשלה יש אומנם לא מעט אנשים דתיים, אבל נביאים דווקא אין. לכן עוד לפני ש-2018 נגמרה, התברר שהתקציב לא יתאים למה שקורה בשטח: ההכנסות ממסים לא צומחות בקצב שתוכנן, התוצר לא צומח בקצב שתוכנן, וההוצאות של הממשלה דווקא צומחות יפה. כך שאפילו לא הגענו לאמצע 2019, והגרעון בתקציב הוא כבר 3.8% בזמן שעד סוף השנה הוא אמור להיות 2.9%. את הגירעון, כידוע, משלם הציבור, ועם ריבית.
במצב נורמלי, אפשר לתקן: באישור של הכנסת, הממשלה יכולה לבצע תיקונים בתקציב, כדי להתאים את התקציב למציאות. אבל מכיוון שמאז סוף 2018 אנחנו בתקופת בחירות, התקציב לא מעניין אף אחד. אפילו לא את שר האוצר, שכבר כמה חודשים אין לו מה להגיד בנושא שעליו הוא אחראי.
ועכשיו אנחנו הולכים לעוד תקופה לא קצרה בלי ממשלה. אז אין לי ספק שלראש הממשלה היו סיבות טובות להתעקש דווקא על קואליציה מאד מסוימת, ושלליברמן היו סיבות מצוינות לא להצטרף. אבל בשורה התחתונה, מה שקורה הוא שהממשלה הקודמת בצעה מהלך לא אחראי, ומעכשיו ועד כמעט סוף השנה, אין אף אחד שייקח אחריות ויתקן. כנראה שזה מה שקורה כשראש הממשלה רוצה להישאר לעוד קדנציה ומחליט שתקציב שיגשים את הבטחות הבחירות זה משהו שהוא לא כל-כך חשוב.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ואוניבסיטת בר אילן