רוצים להוריד את מחירי הפירות והירקות? זה מה שצריך לעשות

בשבועות האחרונים מדברים הרבה על מחירי הירקות והפירות. כפי שאפשר לראות בתרשים 1, יש לזה סיבה טובה: בזמן שהמחירים של רוב המוצרים במדד המחירים לצרכן (הקו הכתום) עלו מעט מאד מאז 2011, מחירי הירקות והפירות (הקו הכחול) ממשיכים לעלות בקצב נאה. כך שישראלים כבר לא כך-כך יכולים להתגאות, כמו פעם, ש"בחו"ל כמעט הכל יותר זול, אבל אצלנו למלפפון יש טעם של מלפפון, ובמחיר שאירופאי קונה עגבניה אחת, אנחנו עושים סלט לכל המשפחה".

למעשה, כבר לפני כמה שנים, כשגרתי בגרמניה, גיליתי שחמש דקות מהבית יש את הבסטה של הטורקי, ורוב הירקות והפירות שם לא כל-כך יקרים. למיטב זכרוני, גם הטעם לא פחות טוב משל הירקות שאני קונה היום בסופר.

אם שואלים למה המחירים עולים כל-כך מהר, התשובה מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא ממשלות ישראל לדורותיהן, והשני היא ממשלות ישראל האחרונות. ממשלות ישראל לדורותיהן אשמות, כי עוד לפני הקמת המדינה, המוסדות הלאומיים נתנו לחקלאות עדיפות. במקור זאת הייתה תוצאה של אידאולוגיה ושל צורך. האידיאולוגיה הייתה שהישראלי החדש צריך להיות עובד אדמה. הצורך היה בענף שגם יספק מזון וגם ייתן תעסוקה לחלוצים שיישבו פינות נידחות בארץ ישראל.

רוצים את חדשות העסקים ישירות לסמארטפון? עכשיו גם בטלגרם - הצטרפו כאן

לקריאה נוספת:
ויקטורי במגעים לרכישת רשת הסופרמרקטים התל אביבית סופר יודה
תוכנית הגזירות של האוצר לא תהיה דרמטית
בית המשפט באוקלהומה סירב לקבל את הסדר הפשרה של טבע

גם אחרי שהמדינה כבר הוקמה, ממשלות ישראל המשיכו לדאוג לרווחת החקלאים, ולשם כך, היה צריך לשלוט במחירים. דרך אגב, דאגה לחקלאים היא לא המצאה ישראלית. באירופה, למשל, היו שנים שבהן הממשלות שילמו לחקלאים גם כדי שהם יגדלו מזון, וגם כדי שהם ישרפו את המזון שהם גידלו כדי שהמחירים לא יהיו נמוכים מדי.

אז כדי לשלוט במחירים, ממשלות ישראל קבעו כמה אדמה וכמה מים יקבל כל חקלאי, ריכזו כל ענף משק בידי מועצה מפקחת, ונתנו לחקלאים שליטה על החברות שמפיצות את התוצרת החקלאית. במשך שנים, הסידור הזה עבד לא רע, כי החקלאים באמת היו ציוניים, וכי עד שנות ה- 1990 ישראל הייתה מדינה די ענייה, כך שאי אפשר היה להעלות מחירים יותר מדי.

אבל בשנים האחרונות הסידור הזה כבר לא עובד. סיבה אחת היא כי החברות שמפיצות את המזון, ובראשן תנובה, הן כבר חברות פרטיות, ולכן אין להן בעיה לסחוט מחירים נמוכים מהחקלאים ומחירים גבוהים מהצרכנים. לפי דו"ח של משרד האוצר, ב- 2005, כשתנובה עוד הייתה בשליטה של המושבים והקיבוצים, הרווח של המשווקים הגדולים היה כ- 70 מיליון שקל. ב- 2014, הוא כבר היה כ-300 מיליון שקל.

סיבה שניה היא כי חלק גדול ממכסות המים והאדמה לחקלאים נקבעו לפני שנים, ולכן יש לא מעט מקרים שאין קשר בין מי שמקבל את המים ומי שצריך אותם. התוצאה היא שיש מי שמקבל מים בזול, מוכר אותם ביוקר, ומי שמשלם את העלות הנוספת זה הצרכן.

סיבה נוספת היא המדיניות הלא החלטית של ממשלות ישראל האחרונות. כי במשרד האוצר מבינים, ומנסים לטפל בבעיות שקיימות בחקלאות בישראל. לכן, הממשלות מנסות להקטין את הסובסידיות לחקלאים, ולפתוח את השוק לייבוא.

הבעיה היא, שהממשלות מפחדות לפתוח את השוק לייבוא באופן מלא. כשהשוק לא פתוח באופן מלא, כל שנה קורה בערך ככה. ראשית, הממשלה מבטיחה שלא יהיה ייבוא, והחקלאים מגדלים בהתאם. ואז קורה שיש בעיה ביבול, ויש מחסור בירק או פרי. החקלאים מקווים שהם יצליחו לפצות על היבול הקטן בעזרת מחירים גבוהים. אבל אז הציבור צועק, והממשלה מתירה ייבוא בכמות מוגבלת. מכיוון שהכמות מוגבלת וזמן ההספקה קצר, מי שמצליחים לייבא זה רק היבואנים הגדולים, שבמקרה או לא, אלו אותן חברות שגם משווקות את התוצרת המקומית. המשווקים קונים בזול בחו"ל, משתמשים בזה כדי לסחוט מחירים נמוכים מהחקלאים בארץ, ומוכרים ביוקר. החקלאים לומדים את הלקח, בשנה הבאה הם מגדלים כבר פחות, כדי לא להפסיד יותר מדי, ואז שוב יש מחסור בירקות ופירות, וחוזר חלילה.

כך שאם רוצים להוריד את מחירי הירקות והפירות, צריך לעשות שני דברים. אחד, להחליט כמה סובסידיה רוצים לתת לחקלאות. באופן אישי, אני מאמין שרוב הישראלים רואים בחקלאות ערך ומוכנים לתת לה סובסידיה, כפי שקיים כמעט בכל מדינה בעולם המפותח. השני, לפתוח את השוק לתחרות באופן מלא, ולוודא שמי שמייבא זה לא אותן חברות שמשווקות את התוצרת המקומית. אז יהיה אפשר גם לאכול עגבנייה בזול, וגם להגיד שהמלפפון הישראלי הוא הכי טעים בעולם.

ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי