מה תוקע את חיבורם של מאות מפעלים לגז הטבעי?

לפני חמש שנים חתם מפעל פלציב שבעמק בית שאן על הסכם התחברות לגז טבעי. לפי ההסכם התחייב זכיין הגז, חברת סופר אנ.ג'י חדרה והעמקים, לחבר את המפעל לא יאוחר מסוף שנת 2017. פלציב, ומפעלים נוספים באזור שהצטרפו אליו, השקיעו כל אחד סכום של כ-5 מיליון שקל בהסבת הצנרת במפעל משימוש במזוט יקר ומזהם לגז טבעי זול ונקי.

"המעבר לגז נועד להקטין לי את עלויות האנרגיה ב-50%" אומר ל"גלובס" בניה מדמוני, מנהל הרכש והפרויקטים בפלציב. אבל הגז לא הגיע. לא ב-2017, לא ב-2018, וגם השנה הוא לא נראה באופק. פריסת רשת החלוקה מתקדמת בעצלתיים, ורק לאחרונה הגיעה לתל יוסף בעמק יזרעאל. בינתיים נאלץ פלציב לרכוש גז טבעי דחוס המובל במיכליות - תהליך יקר ומסורבל.

מה שמכעיס את מדמוני במיוחד הוא שלדבריו, המדינה לא עושה דבר כדי להכריח את הזכיין הפרטי לעמוד במחויבויותיו. "אצלנו בקהילה העסקית נהוג לכבד חוזים" הוא אומר "אבל לא רק שהזכיין מצפצף על ההסכם, הוא אפילו לא מוכן להחזיר לנו 300 אלף שקל ששילמנו כמקדמה, והמדינה לא מוכנה לעשות נגדו כלום".

המקרה של פלציב אינו יוצא דופן. 134 מפעלים ברחבי הארץ ממתינים כבר שנים לחיבורם לרשת הגז הטבעי, אחרי שהשקיעו ביצירת התשתית לכך. לפי מסמכים שהגיעו לידי "גלובס", תשע תלונות הוגשו בשנים האחרונות נגד אנ.ג'י חדרה והעמקים, שזכתה ברישיון הבלעדי לחיבור מפעלים לגז באזור חדרה והעמקים. 11 תלונות נוספות הוגשו נגד אנ.ג'י הפועלת באזור המרכז, השייכת גם היא לאותם בעלים - קבוצת החברות של סופרגז ושפיר.

אלא שהבעיה בסוגיית הגז הטבעי עמוקה יותר משאלת התנהלותה של חברה ספציפית: עשור אחרי מתן הזיכיונות הראשונים להולכת גז למפעלים, ממשלת ישראל רחוקה מהיעדים שהציבה לעצמה בתחום. כעת בממשלה מתחילים סוף סוף להודות שההחלטה לתת לזכיינים פרטיים לבצע את חיבור המפעלים, במקום לחברה ממשלתית, היה מוטעית ושגויה. העיכוב הזה מחולל נזק כלכלי משמעותי ומתמשך: בכל שנה המשק מפסיד 800 מיליון שקל בתוצר בגלל העיכוב במעבר לגז טבעי, לפי הערכת הממשלה. חן הרצוג, הכלכלן הראשי של BDO, מעריך כי הסכום האמיתי כפול.

"המודל הזה מאוד בעייתי", אומרים גורמים בממשלה, "אילו נתג"ז הייתה עושה את הפרויקט הזה, היה לנו הרבה יותר קל ומהיר. היום אנחנו בתהליך שמוציא אותנו מהמודל של מונופולים אזוריים: ברפורמה בחברת החשמל, לדוגמה, אנחנו לא חוזרים עליו". גם בגז כבר נשקלת אפשרות לנטוש אותו, אך היא תקועה בגלל הבחירות.

שורשי הבעיה הקשה הזאת נעוצים בהחלטה שהתקבלה לפני למעלה מעשור, ולפיה לא יתאפשר לנתג"ז, החברה הממשלתית האחראית על פריסת רשת הגז הארצית, לחבר בעצמה מפעלים ובתי עסק לגז הטבעי. החשש היה מיצירת מונופול בענף, שיהיה דומה לזה של חברת החשמל.

במקום זאת, הוחלט לחלק את הארץ לשישה אזורים, ובכל אחד מהם זכיין פרטי יקבל רישיון בלעדי לחיבור מפעלים ובתי עסק. הרישיונות חולקו בכמה שלבים: הגל הראשון היה ב-2009, השני ב-2012 והזיכיון השישי והאחרון, לאזור ירושלים, נמסר ב-2015. התכנון היה לחבר לרשת, בתוך 5-3 שנים ממועד קבלת כל רישיון, את המפעלים, בתי המלון, בתי החולים, המאפיות ואפילו המכבסות הגדולות.

"המדינה הלכה על מודל מושלם ברמה הכלכלית", אומר מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי. "אין הגיון בפריסת כמה רשתות חלוקה באותו אזור. היתרון של המודל הוא בהפרדה שנעשתה בין אספקת הגז לחלוקתו".

בתיאוריה זה יפה, אבל בפועל? עשר שנים ממתן הרישיונות הראשונים, הונחו באזורי החלוקה קווי גז באורך כולל של 300 קילומטר בלבד, לעומת יעד של 1,300 קילומטר. רק 75 מפעלים ובתי עסק היו מחוברים לרשת החלוקה נכון לסוף יוני, מתוך פוטנציאל של קרוב ל-700 - על פי הערכת דוח מבקר המדינה מ-2015.

התגובה הממשלתית, כרגע, היא עוד ועוד סיוע ותקציבים לזכיינים הפרטיים ולבתי העסק. ב-2009 הקימה המדינה קרן בהיקף של 120 מיליון שקל, שתעניק מענקים למפעלים שיעברו לגז, ורוב הסכום כבר חולק. המדינה גם הקציבה 150 מיליון שקל לסיוע לחיבור לקוחות מרוחקים, ותקצה 80 מיליון נוספים לחיבור שכונות.

בנובמבר האחרון יצאה לדרך תוכנית האצה נוספת. במסגרתה אמורה המדינה להשקיע כ-600 מיליון שקל בהנחת קווי גז שהזכיינים אינם ממהרים להקים, בשל כדאיותם הכלכלית הנמוכה. התוכנית הציגה יעד מצומצם: חיבור 250 מפעלים נוספים לגז טבעי עד סוף 2020, 200 פחות מכפי שנקבע ביעד המקורי. בינתיים כבר החליט משרד האנרגיה להסתפק השנה ביעד צנוע של חיבור 40 מפעלים - וגם בו הוא יתקשה לעמוד. האפשרות שב-2020 יחוברו עוד 210 מפעלים נראית דמיונית.

המפעלים באים בטענות ליזמים הפרטיים שמתמהמהים, ואלה מצדם באים בטענות למדינה. "הייתה אי-מוכנות של השוק לקבל את הגז, המדינה לא הייתה ערוכה לכך ולא נתנה קדימות לחיבור מפעלים", אומרים בסופר אנ.ג'י בתגובה להאשמות של פלציב. "חוסר ההיערכות ועודף הרגולציה גרמו לעיכובים לא סבירים בלוחות הזמנים, ולהתייקרות בלתי צפויה בעלויות. היוזמה של המדינה למתן מענקים לחיבור צרכנים מרוחקים, ועדכון לוחות הזמנים, היא הודאה בכך שהיא מכירה בחלקה בבעיה שנוצרה.

"מעורבות המדינה ותוכנית ההאצה אפשרו להאיץ את קצב ההתחברות: אם לפני שנתיים היו לסופר אן. ג'י שלושה צרכנים מחוברים, היום מספרם עומד על 18, ובחודשים הקרובים הוא יגיע ל-21". בכל הנוגע למספר התלונות החריג נגד החברה אומרים שם: "בשני אזורי הזיכיון שלנו היו בעיות ייחודיות, ומכל מקום בשנתיים האחרונות רוב התלונות הפכו לא רלוונטיות לאור האצת החיבורים".

ואכן, הזכיינים הפרטיים אינם הגורם היחיד לעיכובים בחיבור לגז הטבעי. כשהם מדברים על אחריות המדינה למצב, הם מתייחסים להתמשכותם של הליכי תכנון ובנייה; דרישות מחמירות של רשות הגז, המשטרה ורשויות ההצלה; בדיקות יקרות מאוד של מכון התקנים; והעובדה שללא סיוע, אין למפעלים תמריץ כלכלי משמעותי למעבר לגז: השימוש בסולר או במזוט אמנם יקר יותר, אבל עלויות ההסבה הכבדות לגז הופכות את הפער לקטן מדי בטווח הקצר והבינוני.

גם הגורמים בממשלה המקורבים לנושא אומרים שאין סיבה לקנא בזכיינים. "היו להם הרבה מאוד מכשולים לא צפויים", הם אומרים ל"גלובס", "עלות הנחת הצינורות הייתה כפולה מכפי שהעריכו במכרזים, והיו אינספור חסמים ביורוקרטיים. הם קברו עד היום מאות מיליונים בצינורות בקרקע, ותזרים ההכנסות השנתי שלהם לא מגיע ל-20 מיליון שקל. נכון שאנחנו נאלצים לתת להם עוד מאות מיליוני שקלים, אבל שלא יהיה ספק - אם היינו לוקחים את נתג"ז לביצוע הפרויקט, זה לא היה עולה לנו פחות".

בינתיים פוגע מחדל חיבור המפעלים לגז טבעי בעיקר במפעלים בפריפריה, כמו פלציב המעסיק 250 עובדים. עלויות האנרגיה הגבוהות מקשות עליהם להתחרות במפעלים במרכז הארץ ובמפעלים בחו"ל. תעשיין שהסכים לשוחח איתנו בעילום שם אמר: "הגז לא עובר את קו טבריה. לא מזמן הציעו לי קרקע למפעל בקריית שמונה, בתנאים מאוד אטרקטיביים, וסירבתי. לא מספיק שהמרחק הרבה יותר גדול, איך אני יכול לייצר ולהתחרות בלי גז?"

וכאשר המפעלים בפריפריה ממתינים זמן רב כל כך לחיבורם לגז, ההשפעה מורגשת במשק כולו. הפריון הנמוך, הנחשב לבעיית המקרו מספר אחת של המשק, הוא בין היתר תוצאה של פער ניכר ברמת התשתיות בישראל לעומת המדינות המפותחות. "בארה"ב כל מפעל שמוקם מקבל כסטנדרט חיבור לגז טבעי, לחמצן ולמימן", אומר התעשיין, "באירופה אפילו הבתים כבר מחוברים לרשת הגז".

אלעד מן, יועמ"ש עמותת "הצלחה" שהנתונים נחשפו בעקבות בקשת חופש מידע שהגישה, נשמע מוטרד. "מן הנתונים עולה תמונת מצב מדאיגה: פער משמעותי בין התכנון והכוונות המקוריות שהוצגו לבין הביצוע בפועל. לכנות את האופן שבו בוצעו החיבורים כדשדוש ועיכוב מהותי, יהיה בגדר אנדרסטייטמנט. דומה כי יש מקום לחשיבה מחודשת על מערך החיבורים ויישומו וראוי כי הדבר יעשה בהקדם האפשרי".,

לזכותם של אנשי משרד האנרגיה ייאמר שהם אינם מנסה לטייח את המחדל, ומחפשים דרכים שונות להיחלץ מהמבוי הסתום. בשנה האחרונה בחנו במשרד האנרגיה בכל זאת את הלאמת רישיונות חלוקת הגז, באופן מלא או חלקי, מהלך שמשמעותו העברת האחריות לחיבור המפעלים מהזכיינים הפרטיים לנתג"ז הממשלתית. אלא שבחודשים הקרובים, בשל שמדובר בממשלת מעבר, מהלך כזה בכל מקרה לא ייושם. מאותה סיבה מתעכב מהלך אפשרי אחר: העברת האחריות לחיבור צרכנים בתוך הערים מהזכיינים לידי תאגידי המים העירוניים, שלהם ניסיון בתחזוק ופריסת צינורות.

ובכל זאת, בשיחה עם "גלובס" מבטיח מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי שמה שהיה הוא לא מה שיהיה: "בשלושת החודשים האחרונים העברנו לזכיינים לוחות זמנים מחייבים לחיבור המפעלים, יחד עם מענקים וכסף שאמורים לעזור להם", הסביר.

עם כל ההבנה לקשיים של הזכיינים הפרטיים, אדירי לא מהסס לאיים עליהם אם ימשיכו להתמהמה - באמצעות שינוי המודל או נקיטת צעדים ספציפיים נגד זכיינים סוררים. "הפעם נהיה מחויבים לפעול. למדינה יש אמצעים משפטיים וכלכליים, היא יכולה לחלט ערבויות ויכולה להפקיע רישיונות. אפשר להגיד שנעשו טעויות בעבר, אבל אנחנו מעדיפים להסתכל איך אפשר לחלץ את העגלה הזאת מהבוץ. ההבנה המשותפת שלנו עם האוצר והמשרדים האחרים היא שעדיף לתת לזכיינים עוד צ'אנס אחד, ובלבד שזה יהיה הצ'אנס האחרון".