תמיד הייתי משוכנע שחשבונאות זה הדבר הכי משעמם בעולם. אבל השבוע גיליתי שבגלל חשבונאות יצירתית, העברה של סכום כסף ממשלתי מחשבון אחד לחשבון אחר יכולה לגרום למשבר כלכלי חמור. איך עניין חשבונאי הופך לסיכון לאומי? מתברר שלביטוח הלאומי יש עודפים, וכל שנה הוא מעביר אותם, על פי הסכם, למשרד האוצר.
משרד האוצר אמור לשמור את הכסף בקופה נפרדת, כדי שביום שלביטוח הלאומי יהיה מחסור בכסף, תעמוד לרשותו הקופה שנצברה לאורך השנים. מכיוון שלמשרד האוצר יש דברים יותר יעילים לעשות עם כסף חוץ מלהשקיע אותו, הכסף מועבר לתקציב המדינה. הביטוח הלאומי נשאר עם הבטחה שבמידה והוא יצטרך, משרד האוצר יעביר לו את כל הכספים שידרשו.
המשבר החשבונאי נוצר כי מישהו בביטוח הלאומי נבהל וחשב שעל ההבטחה של משרד האוצר אולי לא כדאי לסמוך, ולכן הוא ביקש להפסיק את ההסדר. זה יוצר משבר, כי אם הכסף נמצא בקופה של האוצר, הוא לא מופיע בחוב הלאומי, ושר האוצר יכול להודיע בגאווה שדירוג האשראי של המדינה עלה לרמה AA-. אבל אם הכסף יעבור לקופה של הביטוח הלאומי, החוב הלאומי יזנק, ושר האוצר יהיה אשם בכך שדירוג האשראי של ישראל ילך כמה צעדים אחורה.
רוצים את חדשות העסקים ישירות לסמארטפון? עכשיו גם בטלגרם - הצטרפו כאן
לקריאה נוספת:
ביהמ"ש סיכל ניסיון של בוקינג.קום להתחמק מייצוגית בישראל
פרשת השוחד בטבע: מבטחי נושאי המשרה ישלמו 50 מיליון דולר
חופש הפולחן: מותגי הקאלט שיוצרים חוויה דתית לצרכנים
אם לא הבנתם, אנסח את זה בצורה מפורשת: כל עוד למדינת ישראל יש חוב לביטוח הלאומי (כלומר לאזרחים שאמורים לקבל בעתיד קצבאות) זה לא מופיע בחוב הלאומי והכל בסדר. אבל אם הכסף יועבר לביטוח הלאומי, זה כבר משבר חמור לכלכלת ישראל.
מאבק על אופי הביטוח הלאומי
למי שלא מבין איך העברת כסף מחשבון אחד לאחר יוצרת בעיה למדינה, הנה השורה התחתונה: כל עוד הכסף נמצא במשרד האוצר, אז למרות שלמשרד האוצר יש חוב לביטוח הלאומי, ההנחה הסמויה היא שמשרד האוצר יכול תמיד להחליט שלא לשלם. לעומת זאת, אם הכסף יעבור לקופה של הביטוח הלאומי, משרד האוצר לא יוכל למנוע מהביטוח הלאומי לשלם קצבאות גם אם ההכנסות יהיו יותר נמוכות מההוצאות.
כך שהמאבק בין הביטוח הלאומי למשרד האוצר הוא בעצם על האופי של הביטוח הלאומי: האם הביטוח הלאומי הוא אכן חברת ביטוח, ולאזרחים יש ודאות שהם יקבלו את הקצבאות (הדי קטנות) שהם מצפים לקבל בעתיד, או שביטוח לאומי הוא זרוע של משרד האוצר, ואז הגובה של הקצבאות תלוי בזהות של השר ובמצב הקופה בשנה נתונה. כי במצב הנוכחי, אם לביטוח הלאומי לא יהיה די כסף לשלם למבוטחים בשנה נתונה, הרבה יותר קל למשרד האוצר לעשות תספורת על החוב ולקצץ את הקצבאות, מאשר למצוא מאיפה להביא את הכסף.
מה שמשאיר אותנו עם שתי מסקנות. הראשונה היא פוליטית: מתברר ששר האוצר הנוכחי אולי דיבר הרבה על הדאגה שלו לשכבות החלשות, ועל כמה שהוא רוצה להקטין את האי שוויון ולהחזיר את הכסף לציבור. אבל עם כל הדאגה שלו, הוא לא קידם אפילו במילימטר את הצורך להבטיח שהביטוח הלאומי יוכל לשלם קצבאות לזקנים, ילדים, וחולים גם בעתיד. המסקנה השנייה היא ברמה האישית: המאבק החשבונאי הזה צריך להזכיר לכל אחד מאתנו שאם הוא רוצה כסף ליום סגריר, הוא צריך לחסוך בעצמו ולא לחכות למדינה.
ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי