פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לשתות מהאסלה? בעקבות משבר האקלים כדאי שתתרגלו לרעיון

      התהליך עדיין יקר ומכוני הטיהור צריכים לעסוק רבות בהסברה לציבור אבל טיהור מי שפכים לשתייה עלול להיות מקור לשתייה בתקופה בה מצוקת המים בעולם גוברת

      לשתות מהאסלה? בעקבות משבר האקלים כדאי שתתרגלו לרעיון
      זווית

      כשתושבים בצפון סן דייגו שבקליפורניה מדיחים את האסלה, המים שיוצאים לדרך כדי לנקות אותה עדיין רחוקים מלסיים את תפקידם. המים מגיעים מהבתים אל מפעל טיהור השפכים של Pure Water San Diego (תאגיד מים של העירייה המקומית), שם הם עוברים תהליך סינון וטיהור ארוך שבסיומו הם ראויים לחלוטין לשתייה. עבור אנשים רבים, המחשבה על שתיית מים ממקור כזה היא סיבה מספיק טובה להיגמל ממים לתמיד, אבל לאחרונה ביותר ויותר מקומות בעולם טיהור מי שפכים למטרות שתייה עולה כפתרון אפשרי למחסור הגלובלי ההולך ומחמיר במים.

      המפעל הראשון בעולם לטיהור שפכים למטרות שתייה הוקם בווינדהוק, בירת נמיביה שבאפריקה, ב-1968. המפעל השני הוקם שנים רבות אחר כך, ב-2013, בעיר ביג ספרינג שבטקסס, ובו מטוהרים כ-7,500 קוב מי שתייה ביום. מספר המפעלים בעולם כיום לא גדול, אך מתקנים נוספים נמצאים בתהליך בנייה, ביניהם אחד בעיר אל פאסו, גם היא בטקסס, שצפוי לטהר כ-38 אלף קוב מי שתייה ביום. מעבר לכך, בתחנת החלל הבינלאומית האסטרונאוטים מסתמכים על טיהור ומיחזור מי השתן, הזיעה והלחות שמשתחררת לאוויר בנשימתם למי שתייה. בישראל, כפי שמיד נראה, עדיין אי אפשר לשתות מים כאלו, מסיבות כאלו ואחרות.

      למיחזור מי השפכים יש יתרונות ברורים, כשהבולט מביניהם הוא התוספת של מקור חדש למי שתייה, במציאות שבה במקומות רבים בעולם קיים מחסור חמור במים שהולך רק להחמיר בעקבות השפעותיו של משבר האקלים. חסרון עיקרי של השיטה הוא תג המחיר שלה: עלות טיהור המים במפעל שבסן דייגו היא 1.55-1.35 דולר למטר מעוקב, בעוד העלות של ייבוא מי שתייה מאזורים סמוכים לעיר (המקור העיקרי למים בסן דייגו) עומדת כיום על 1.05 דולר למטר מעוקב. עם זאת, השיטה זולה יחסית לשיטות אחרות: במפעל ההתפלה שממוקם בקרלסבד הסמוכה, עלות הפקת המים היא לא פחות מ-2.1 דולר למטר מעוקב.

      משמידים כל מזהם

      איך מתבצע תהליך הטיהור של המים במפעלי טיהור שפכים לשתייה? בשלב הראשון עוברים המים תהליך של אוזונציה, שבו מוחדר אליהם גז אוזון, שמשמיד מיקרואורגניזמים ומפרק מזהמים שמצויים במים (ואז מפורק לחמצן). בהמשך, עוברים המים דרך מסנני פחם פעיל ביולוגיים, שבהם חיידקים "טובים" מכלים חומר אורגני שנמצא במים. בשלב הבא, המים עוברים סינון דרך ממברנה: אוסף צינורות חלולים שקוטר כל אחד מהם הוא פחות מ-1/300 מקוטרה של שערה אנושית, ושאליהם לא יכולים לחדור חלקיקים מיקרוסקופיים, וירוסים וחיידקים. השלב הרביעי הוא אוסמוזה הפוכה: העברת מים באמצעות לחץ גבוה דרך ממברנות שמאפשרות למולקולות המים לעבור דרכם אך אינן מאפשרות ליונים מומסים (מלחים מומסים) לעבור דרכן. תהליך זה נפוץ גם בהתפלת מים מליחים ומי ים, אך אז משתמשים בממברנות שונות המותאמות לפעילות במליחות ולחץ גבוהים יותר. לאחר שלב זה המים כבר נחשבים בטוחים לשתייה, אבל ליתר ביטחון מתבצע שלב נוסף, שמשמיד כל מזהם שעלול (בדרך כלשהי) להיות במים: חיטוי באמצעות קרני UV, שפוגעות ושוברות את ה-DNA של מיקרואורגניזמים, ובמקביל תהליך חמצון מתקדם (Advanced Oxidation Processing (AOP, בו מחומצנות ע"י רדיקלים חופשיים שאריות מזהמים כגון, שיירי תרופות, חיידקים, וירוסים ומתכות כבדות.

      בחלק ממפעלי טיהור השפכים לשתייה המים שטוהרו מוזרמים ישירות אל ברזי התושבים. באחרים, הם מוזרמים אל מקורות מי השתייה: האקוויפרים (מאגרי המים התת-קרקעיים), האגמים והנהרות, וכשמי המקורות הללו נשאבים, המים שהוזרמו מהמפעלים עוברים שלבי טיהור נוספים יחד אתם.

      מבית השימוש לברז

      אחד החסמים הגדולים ביותר שעומדים בפני התפשטותה של טכנולוגיית טיהור השפכים לשתייה הוא, כמובן, דעת הקהל. אנשים רבים נרתעים משתיית מים שמקורם בשפכים, גם כשאינספור בדיקות מראות שהמים בטוחים לחלוטין לשתייה. בארה"ב השיטה קיבלה את כינוי הגנאי "toilet to tap" ("מבית השימוש לברז"). הדבר ניכר, למשל, כשמפעל כזה פעל בעיר וויצ'יטה פולס שבטקסס, בעקבות בצורת קשה. "אנשים פחדו לשתות את המים האלה, רבים מהם קנו כמות גדולה של בקבוקי מים ושתו רק מהם", מספרת אמילי לינדלי, נציבת ועדת השוויון הסביבתי של טקסס.

      מצד שני, על פי מחקר שבוצע בנושא, כשמסופק לתושבים מידע מפורט וברור על תהליך טיהור המים, השלבים השונים שהוא כולל ומשמעותו של כל שלב, דעתם על הנושא חיובית יותר. ב-Pure Water San Diego מבינים את זה היטב: הם עורכים סיורים מודרכים רבים לקבוצות ולציבור הרחב במפעל טיהור השפכים (שמקושט כולו בשלטים שמסבירים על השלבים השונים של תהליך הטיהור) ומעבירים הרצאות בפני קבוצות שונות באזור.

      "לפני לא מעט שנים היה בסן דייגו ניסיון להתחיל למחזר מי שפכים לשתייה, אבל אז התפרסמו כמה ידיעות חדשותיות שליליות בנושא והרעיון נשכח למשך זמן רב", אומרת קרולין ג'ינו, מומחית בכירה למקורות מים בעיריית סן דייגו, הגוף שמתפעל את מתקן טיהור השפכים. לדבריה, מאמצי ההסברה שמתבצעים כיום בקהילה המקומית הופכים את הניסיון הנוכחי למוצלח יותר. "יש למיזם תמיכה קהילתית נרחבת", היא אומרת.

      להשתמש בכל טיפה

      ומה המצב בישראל? "כיום נעשה בארץ שימוש חוזר בקרוב ל-90 אחוז מהשפכים, כשהרוב הולך להשקיה", אומר פרופ' דרור אבישר, ראש המרכז לחקר מים באוניברסיטת תל אביב. טיהור שפכים למטרות שתייה, לעומת זאת, לא קיים כיום בישראל. לדברי אבישר, חיוני להשתמש בטכנולוגיה גם אצלנו, בעיקר בתקופות חורפיות שבהן אין צורך במים כה רבים להשקיה. "זה לא קורה כאן כי זה עולה כסף, אבל הכל עניין של סדר עדיפויות, ולצערי הוא מעוות והפוך בישראל", אומר אבישר.

      "בסופו של דבר, בגלל השינויים האקלימיים והצורך שהולך וגדל במים איכותיים, לא תהיה לבני האדם ברירה אלא למקסם את הניצול של משאבי המים, וזה כולל להשתמש בכל טיפה מתוצרי הלוואי, השפכים, ולהביא אותם לרמה הגבוהה ביותר האפשרית", אומר אבישר.

      "כבר היום אנשים אוכלים ירקות ופירות שמושקים על ידי מי שפכים מטוהרים", אומר אבישר. הטכנולוגיות שקיימות היום מאפשרות לנו לקחת שפכים ולטפל בהם בצורה נכונה, אחראית ומסודרת כך שמיוצרים מי שתייה באיכות טובה מאוד, אנחנו יודעים איך לעשות את זה".

      על פי אבישר, אין סיבה לפחד מטכנולוגיות המים החדישות. "ישראל חיה כיום בזכות הטכנולוגיה, אם לא היינו מאמצים טכנולוגיות התפלה לא היינו עוברים את השנים האחרונות בקלות. אז כמו שיש טכנולוגיה של התפלת מי ים, יש גם טכנולוגיה לטיפול בשפכים", הוא מסכם.

      הכתבה הוכנה על ידי "זווית - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה"