הגירעון הגדול נובע ממדיניות חברתית? לא ממש

קראתי שבסביבת שר האוצר טוענים שהגירעון הגדול לא צריך להיספר לחובתו. לדבריהם, הגירעון הוא תוצאה של המדיניות הפרו-חברתית של השר ומי שמבקר אותו עושה את זה לא בגלל שהגירעון גדול. לדברי השר ומקורביו, מדובר בוויכוח אידאולוגי טהור, בין אנשים כמוהו, שחושבים שמה שחשוב זה לסייע לחלשים ולמעמד הביניים, וכלכלנים שמעוניינים במדיניות נאו-ליברלית שמסייעת לחזקים ומתעלמת מהצרכים של העניים והחלשים.

זה נשמע טוב, אבל זה מאוד, מאוד שגוי. כי היווצרות של גירעון היא לא עמדה אידיאולוגית. להפך, זוהי בריחה מאידיאולוגיה למשהו שהוא הרבה יותר קל: בואו נוציא כסף, ונשאיר לילדים שעוד לא נולדו לשלם. אם שר האוצר באמת היה מעוניין לנקוט במדיניות אידיאולוגית, הוא היה צריך לעשות שלושה דברים. אחד, לקבוע למי מגיע סיוע. השני, לקבוע כמה רוצים להוציא על הסיוע. ושלוש, לקבוע מאיפה מביאים את הכסף.

מה שקרה מאוד שונה. ראשית, הוא הוציא הון על מחיר למשתכן, תוכנית שבה אין הגבלה מהותית על מי הם הזכאים. כך שמי שנהנו הכי הרבה ממחיר למשתכן הם אנשים שהיו להם קרוב לשני מיליון שקלים לשלם על דירות במרכז הארץ. האנשים האלו קיבלו הנחה מאוד משמעותית, אבל מי שהיה לו שני מיליון שקלים לשלם על דירה, אלו לא האנשים שהכי זקוקים לסיוע במדינה.

גם נטו כחלון שבמסגרתה ניתנו הנחות במס הכנסה למשפחות שבהן שני ההורים עובדים סייעה בעיקר לאנשים מבוססים. מתוך המיליארד וחצי שקלים ש"הוחזרו לציבור" במסגרת הנחות המס, בערך מיליארד הגיעה לאנשים בעשירונים 9-10. השאר הגיע לאנשים בעשירונים 6-8. ממש לא האנשים שעליהם חושבים כשמדברים על משפחות שזקוקות לסיוע.

שנית, משה כחלון לא קבע בשום שלב כמה הוא רוצה להוציא. בתוכנית מחיר למשתכן, למשל, לא קבעו סכום שאותו רוצים להוציא. במקום, מימנו את התוכנית על ידי הקטנת ההכנסות. זה מאוד נוח פוליטית, כי אם לא מגדילים את צד ההכנסות, קשה מאוד לדעת כמה התוכנית בעצם עולה. התוצאה היא תוכנית שאין פיקוח בזמן אמת על העלויות שלה, ואת העלות האמיתית נדע רק בעוד כמה שנים.

שלישית, שר האוצר מעולם לא קבע מי ישלם. זה בסדר להחליט שרוצים להגדיל הוצאות כדי לסייע לחלשים, או כדי לבנות תשתיות. אבל אם באמת רוצים לנהל מדיניות חברתית, צריך להחליט מי ישלם את זה. כחלק מניהול של מדיניות חברתית שמקטינה את אי השוויון, אפשר, למשל, להחליט שמעלים את מס הכנסה, או את מס החברות. השר כחלון, אבל, העדיף להקטין מסים, לא להגדיל אותם. או במילים אחרות, הוא אולי אמר שהוא מעוניין בתוכנית חברתית שמסייעת לחלשים, אבל בפועל, הוא ניסה לתת משהו לכולם, בלי לקחת מאף אחד.

לרוע המזל, זה לא יכול להצליח לאורך זמן. כי הגירעון חשף את העובדה שמה שקרה בשנים האחרונות לא היה אידיאולוגיה, אלא בריחה מאחת. ועכשיו לשר שיבוא אחריו לא תהיה ברירה, וההחלטה הראשונה שלו תצטרך להיות אידיאולוגית: האם יצטרך לבחור בין להקטין את הגירעון על ידי העלאת מס חברות ומס הכנסה, להקטין את ההוצאות ולפגוע בעיקר בחלשים, או להעלות את המע"מ ולפגוע בכולם. אם אני צריך לנחש, התשובה תהיה שילוב של שתי האפשרויות האחרונות, מה שאומר שאת כל ההטבות ששר האוצר הנוכחי חילק, ישלמו אלו שהוא הבטיח לשפר את מצבם.

ד"ר אביחי שניר - המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי