כמו פורנוגרפיה, גם מחאה היא עניין של גיאוגרפיה. המקום שבו היא מתקיימת קובע במידה רבה את אופייה, את הדימוי הציבורי שלה, את תגובת השלטונות ומחאת הנגד וכן, גם את הכיסוי התקשורתי, שאין קריטי ממנו להצלחה כיום. יש מקומות ה"מסומנים" כאתרי מחאה - אם זו כיכר תחריר ואם זו כיכר רבין - בהם עוד בטרם יונף שלט אחד, המחאה תהיה הדבר הנכון במקום הנכון. במקומות אחרים גם המון עם לא יספיק כדי לצבור תאוצה.
המקום הנבחר למחאה צריך להתאים לגודלה (כיכר גדולה ודלילה מאותתת על אי הצלחה או אפילו על כישלון) ורצוי מאוד שיהיה גם בעל היסטוריה של מחאה. הוא חייב להיות בלב עיר, נגיש ונוח לכיסוי תקשורתי. השלטונות, לעומת זאת, יעדיפו תמיד לדחוק את המחאה לשולי העיר, לאתרים שאינם מזוהים עם פעולה אזרחית, שאינם נגישים ולא נוחים לדיווח תקשורתי.
וחזרה להפגנה במוצ"ש: מיקום המחאה הכלכלית התל אביבית בגן צ'רלס קלור במוצאי שבת האחרונה השיג פחות משיכול היה להשיג לו מוקם, למשל- בכיכר הבימה, ולא כל שכן בכיכר רבין. הגן הזה מזוהה עם צילומי חתן-כלה, בילוי ערב קליל או ספורט, וחשוך מכדי שהמוחים יוכלו ליצור ביניהם קשר עין ותחושת "ביחד", ולצבור רוח לחימה ואנרגיות מגודל ההתכנסות ומנראותה. יתר על כן, הרצון המוצהר של המארגנים לציית להוראות הבריאות ולשמור על ריחוק פיסי בין המוחים - שהרי "תו הכשרות" שבחרו להם הוא שאין הם אנרכיסטים אלא אזרחים שומרי חוק במצוקה - הקשה על יצירת המתח ורוח הקרב שהם ההכרחיים למחאה אפקטיבית. גם המסרים מעל הבמה לא סגרו את הדלת לפיוס עם ראשי השלטון , אם רק יקשיבו ויושיטו עזרה כלכלית למי שנפגעו.
באותו זמן בבלפור, ירושלים, המתח עמד באוויר עוד בטרם התחיל אירוע המחאה. כוחות הביטחון, שבחוף תל אביב עישנו ופיטפטו בנינוחות כשהם נשענים על הניידות כל מהלך ההפגנה, עמדו בטבעת הדוקה סביב כיכר פריז דרוכים ומוכנים לעימות כשחלקם אף חמושים בנשקים ארוכי קנה, שמקומם, אגב, לא יכירם באירוע אזרחי. הצפיפות שנוצרה שם תוך זמן קצר ואשר הוגברה בעליל על ידי מחסומי הבטון שהמשטרה הניחה, ולמראה הנגמ"שים והמכת"זיות, יצרו מרחב מחאה אנרגטי במקום הנכון - בלב הבירה, קרוב לסמלי שלטון (מעון ראש הממשלה), באתר שידע מחאות אנטי-שלטוניות רבות בעבר ואין מתאים ממנו לתצלומים איקוניים כמו זה משבוע שעבר של המפגין הצעיר המחזיק בעוז בדגל ישראל תחת זרנוקי המים של המשטרה.
בעוד בתל אביב עמדו המוחים איש איש לנפשו (שומרים על שני מטרים - זוכרים?), בירושלים היה ברור שנוכחות במקום כמה וכמה קבוצות מגובשות - ותיקי מחאת פתח תקווה, אנשי הדגלים השחורים, אנשי תנועת אין מצב, לובשי הבנדנות הוורודות ועוד. אבל המסר של כולם היה משותף, חד ובלתי פייסני - ביבי הביתה. אין סליחה ואין מחילה ואין גם דרך חזרה. שלא כמו בתל אביב, השוטרים כאן הם לא אחים. בהינתן המקום הצר, האנרגיות שהרקיעו שחקים, והתפאורה המאיימת, שני הצדדים, המוחים וכוחות הביטחון, ידעו והתכוננו לכך שהערב יסתיים בתגרה, חלק מוכר ואינטגרלי מ"תיאטרון המחאה".
שתי ערים - שתי מחאות, ועוד הרבה גשרים בדרכים. השאלה כעת היא האם תיווצר בשבועות הקרובים מסה קריטית של מוחים, שכן כאן וגם כאן לא היו מספיק כדי להצדיק את הכותרת "מדינה במחאה". מסר מאחד שיחבר את כל המופעים האלה הוא הכרחי כדי שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו, כדי שעם תום החופש הגדול ובוא החגים, ואולי רגע לאחר שיימצא החיסון הגואל שישים קץ למגיפה, לא יישארו גם מהמחאה הזו שברי שלטים, פיסות בד שחורות ורודות ואחרות, ועוד שברון לב ציבורי.
* הכותבת היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור באוניברסיטה הפתוחה