השיח הפוליטי הישראלי מתחלק באופן מסורתי בין ימין לשמאל. תומכי נתניהו הם ימין, המפגינים נגדו הם שמאל. מבלי להיכנס לדיון האינסופי מי צודק, המשמעות היחידה שאליה מתכוונים הצדדים היא פוליטית-ביטחונית. כשמכנים אותך "שמאלני" או "ימני", מצביעים על התמיכה או חוסר התמיכה שלך ברעיונות מדיניים כמו סיפוח, הסכמי שלום, מהלך צבאי באיראן וכו'.
אלא שימין ושמאל הם מושגים כלכליים לא פחות משהם מדיניים. "מה זה 'שמאל' בתפיסה הציבורית?" שואל ומסביר מיד צבי סטפק, המייסד והבעלים המשותף של בית ההשקעות "מיטב דש", "אלה אנשים שמעוניינים להגיע להסדר שלום עם הפלסטינאים על בסיס שתי מדינות, ושמהבחינה הכלכלית הם סוציאליסטים שדואגים לאינטרסים של העשירונים התחתונים. ומי הם ה'ימניים'? אלה (ברובם) תומכים בשתי מדינות, רק בתנאים נוחים יותר לישראל, והם מבחינה כלכלית אמורים לתמוך בעשירים. כך זה בכל העולם, תומכים בכלכלה של שוק חופשי. והנה, ראה זה פלא, היכן מפלגת מרצ ה'שמאלנית' מקבלת את עיקר התמיכה? בצפון תל אביב, הרצליה פיתוח, כפר שמריהו, רמת השרון וכדומה. והיכן הליכוד מקבל את עיקר התמיכה? בפריפריה. אכן, עולם הפוך שיש לו הסברים שונים".
סטפק גם מנתח מנין נובעת התפישה הזאת: "השיקול הביטחוני הוא שיקול מכריע אצל הרבה בוחרים, ולכן זה לא מקרה שמפלגות שנושאות עיניהן לשלטון 'מצטיידות' בגנרלים", הוא אומר, "זה היה מובן בעבר, וזה ימשיך ללוות אותנו כל עוד הציבור הישראלי חי בתחושת חרדה קיומית סביב איומים חיצוניים כמו חיזבאללה ואיראן. האם נכון להעדיף את השיקול הזה על פני השיקול הכלכלי? לדעתי לא. ראשית, משום שלציבור אין באמת יכולת לומר מי הוא 'מר ביטחון' ומי לא, ושנית, בחיי היומיום המצב הכלכלי והחברתי הוא שצריך לעניין את הבוחרים, במיוחד בתקופות קיצון של גאות כלכלית או של שפל כלכלי מלווה באבטלה גבוהה מאוד, שזה המצב, לצערי, כיום".
הרבה מפלגות שניסו לחרות על דגלן את האג'נדה הכלכלית-חברתית התרסקו. האחרונה שבהן הייתה מפלגת גשר של אורלי לוי-אבקסיס, שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה-22 ונכנסה לכנסת ה-23 על גב השיתוף עם מפלגת העבודה ומרצ. "פרט למקרה אחד של 'כולנו', שקיבלה 10 מנדטים בבחירות בשנת 2015, זו אכן התוצאה", מסכים סטפק, "יש מפלגות שאפילו לא טרחו לפרסם מצע כלכלי לפני הבחירות. אני מאמין שבמצב קיצון כן יש סיכוי למפלגה כזו, ובתנאי שבראשה יעמוד מנהיג כריזמטי שיידע לדבר לציבור בשפתו ולאחד קואליציה של ממורמרים ומתוסכלים מן המצב הנוכחי".
"הייתי ראש הקמפיין בבחירות של 1992", נזכר הח"כ לשעבר אברהם "בייגה" שוחט, שלאחר הבחירות ההן מונה לתפקיד שר האוצר, "דיברנו אז על הביטחון, אבל גם על שינוי סדר העדיפויות הציבורי. התעסקנו בדיור ובתשתיות, העברנו לציבור את החשיבה על הדברים האלה, מעבר לביטחון".
המרכז-שמאל ניצח אז בענק, אבל שוחט מודה שהוא לא יודע לנתח איזה משקל היה לניסיון לחנך את הציבור מחדש: "קשה מאוד לבודד. יש בישראל בעיה קשיחה, דברים וסדר יום שלא קיימים במקומות אחרים. זה לא רק הביטחון, זו גם הגישה ליהדות וההדדיות שמשתמרת. לא בכדי לא הייתה פה הכרעה במשך שלוש מערכות בחירות. אני כן חושב שהיום אנחנו חיים בסאגה אחרת. הציבור בטראומה".
פרופ' ירון זליכה, ראש החוג לחשבונאות בקריה האקדמית אונו, כיהן כחשב הכללי במשרד האוצר בין 2003 ל-2007. עוד בשבתו במשרד לא חסך זליכה את ביקורתו ולשונו והתעמת עם בעלי ההון. לאחר ארבע שנות מאבקים ומאמצים לחשוף שחיתויות הוא התפטר. זליכה ראה איך העסק מתנהל מקרוב, ובעיקר הבין מדוע המפלגות בישראל כל כך חוששות ממאבקים כלכליים. "המשמעות של מדיניות כלכלית אחרת מזו שיש היום היא לצאת נגד מונופולים", אומר זליכה, שהיה מהקולות הבולטים במחאה של 2011 ובשנים שאחריה, "גם לשמאל וגם לימין נוח לא להתעמת עם הטייקונים. אני חילטתי להם ערבויות בנקאיות, אף אחד לא העז לפני כן לעשות את זה, הם ניהלו את המדינה. באופוזיציה יושבים לפיד, יעלון וליברמן, המתנגדים הגדולים של נתניהו. שיתחילו הם בהצהרות כלכליות, נראה אותם".
ההיסטריה שמשדרים הפוליטיקאים מחלחלת, לטענת זליכה, היטב לציבור ומסיטה לחלוטין את השיח הכלכלי. "במדינות מערביות השיקול הביטחוני פחות מהותי. הסוגיה הזאת פשוט פחות חשובה שם, אבל אנחנו המדינה הכי מאוימת בעולם והפוליטיקאים מהשמאל ומהימין התרגלו לנפח הרבה מעבר לנדרש. במקום שיסבירו למה ממשלתם מעוותת את המיסוי בין עסקים קטנים לגדולים, אומרים לך 'הערבים על הגדרות', 'תהליך השלום כבר נחתם' ועוד סיסמאות".
למרות הכול, זליכה חושב שהיום, יותר מתמיד, הקרקע בשלה לשינוי: "לכל אדם רציונלי יש עלות ותועלת בהחלטות שלו. התועלת להצבעה היא סובייקטיבית, אבל את העלות אני יודע וזה מה שאני מנסה לחנך אליו את הציבור. בתקופה הזאת אני מרגיש שההסברים על העלות של ההחלטה לא נופלים על אוזניים ערלות. הציבור כבר מבין מה המשמעות של בחירה באדם שיכולת הניהול שלו מזעזעת ואיך זה משפיע לו על הביטחון הכלכלי והבריאותי. למשל, שנים סגרו פה בנקים קטנים עד שנהיה דואופול בנקאי. עכשיו, כשהעסקים צריכים אשראי, כולם שוברים את הראש איך לצאת מהמצב".
" אני חושב שאכן אנחנו עדים לשינוי של ממש בתפיסה הציבורית", מאשר סטפק, "התפיסה הזאת לא נובעת רק מעצם המציאות של האבטלה, אלא מסמנת בעיה בסיסית בחוזה שבין המדינה לבין אזרחיה. אין שקיפות, יש עליה בשחיתות וירידה באמון במוסדות השלטון. יש להערכתי סיכוי רב שהמחאה הנוכחית רק בראשיתה והיא תתעצם".
שוחט מפרט: "אני חושב שעדיין לביטחון יש משקל, אבל הבחירות הבאות, לפי הערכתי, יעמדו בסימן הטראומה שאנחנו עוברים. זו טראומה משולשת. תהיה ביקורת קשה על ההתנהלות בטיפול קורונה, אני חושב שלמשבר הכלכלי תהיה השפעה ולדעתי יש גם השפעה מצטברת בעניין מעמדו של ראש הממשלה, בפתיחת המשפט ובהפגנות שמשאירות את הנושא הזה על סדר היום. אי אפשר להגיד בביטחון שזה יכריע, הכול יכול לקרות, אבל בניגוד למערכות הבחירות הקודמות, יכול להיות שהפעם תהיה הכרעה".
הדיבורים על בחירות מעולם לא ירדו מסדר היום, נהפוך הוא - נראה שאנחנו ממש בדרך לשם, וזה הזמן להציץ על מקום שבו בוודאות יצביעו בעוד 3.5 חודשים - ארצות הברית. הסיבה לירידה בפופולריות של דונלד טראמפ אינה מדינית ולא נובעת מאמירות סקסיסטיות או הצהרות מביכות, היא כלכלית נטו. בארבע מערכות בחירות התמודד נשיא מכהן עם מיתון בחלקה השני של הקדנציה. בכל ארבע המערכות הללו הוא הפסיד. כשהכיס של האמריקנים נפגע, גם הכיסא של הנשיא מיטלטל. אם הם לא רואים עתיד ורוד, הם יגרמו לכך שהוא ילך.
"בארצות הברית השיקול הכלכלי הוא גורם מכריע בבחירה של אנשים, ומכאן הביטוי, 'זו הכלכלה, טמבל" (אותו טבע האסטרטג של ביל קלינטון ג'יימס קארוויל - ד.ר.), מסביר סטפק, "זה לא מקרה שהנשיא טראמפ מנכס לעצמו את העליות בבורסה. האזרח האמריקני לא חי תחת תחושה של חרדה קיומית, והוא בקושי מתעניין בנושאי חוץ וגם לא מבין בהם.
"טראמפ ניזוק בסקרים כתוצאה מאופן הטיפול הרשלני והמזלזל בקורונה ובתוצאותיו", ממשיך סטפק, "המספרים של המוות מדהימים. מכיוון שלמשבר הבריאותי יש השלכות קשות על המצב הכלכלי ועל האבטלה שנוסקת, כאן אנחנו מגיעים שוב לשיקול הכלכלי, שיהיה יותר מכריע אפילו מבחירות קודמות. דפוס ההצבעה עצמו, לו יש משקל מכריע גם מבחינה כלכלית, לא צפוי להשתנות. עם זאת, תוצאות הבחירות לנשיאות יושפעו מאוד מהנתונים שיתפרסמו בספטמבר-אוקטובר. אם אלה יצביעו על קיטון מהיר באבטלה, טראמפ יוכל לחזור לתמונה".
עם המחלוקות ההולכות וגוברות בין שתי השותפות הבכירות בקואליציה, הליכוד וכחול לבן, ועם חוסר ההסכמה בעניין התקציב, נראה שגם אצלנו יילכו בקרוב לקלפי. האם מאחורי הפרגוד אנשים ייזכרו בבעיות הכלכליות מבית? הניסיון אומר שלא, אבל אנחנו ב-2020, השנה שבה כל הדברים המטורפים קורים.