במרוצת היומיים האחרונים שוגרו מטעם דובריהן של עשרות חברות בישראל הודעות נרגשות לעיתונות, בהן הן מודיעות על התגייסותן למאבק כנגד אלימות וניצול מיני של נשים. לכאורה, מהלך זה הוא מהלך מבורך להעלאת המודעות לנושא, אולם בפועל, מדובר על פספוס גדול ובעיקר אופורטוניזם יחצני קלאסי.
במה אמורים הדברים?
חלק מהחברות הללו השקיעו במרוצת השנים מיליוני שקלים בשביל להתיז לנו מסרים פרסומיים בוטים ומחפיצים שכוונו היישר למוחם הייצרי והפרוע של הגברים. פרסומות בהן נשים מוצגות כאובייקט מיני נחות עם תכלית ברורה - לספק את הזכרים, רצוי עם גוף נאה ושברירי. ההיתממות כאילו מסרים אלו אינם מחלחלים ומעצבים תודעה מקוממת. קו הגבול בין ארוטיקה מבורכת לפורנוגרפיה אלימה, במסווה של מיניות משוחררת, נפרץ באמצעותן בשיטתיות, תוך הבנייה כרונית של תפיסות חולות. ההתגייסות הרבתית נחווית כאילו פתחו כאן בימים האחרונים מקווה ענק בו כולן רוחצות בניקיון כפיהן.
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית נוסד בשנת 1990 כארגון גג, המאגד תחתיו תשעה מרכזי סיוע מקומיים. למעשה, המרכז הראשון הוקם בתל אביב בשנת 1977 על ידי התנועה הפמיניסטית, בעקבות התאבדותה של סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, אם לילד, שבאפריל 1976 חזרה לביתה מיום לימודים ונאנסה באזור השדות המקיפים את האוניברסיטה בשעות הצהריים.
בנקודה זו על ציר הזמן, יש לתהות, כמה מבין החברות שהזדעזעו עד עמקי נשמתן פתחו את כיסן בעבר ותרמו ממשאביהם הרבים לטובת האיגוד. חלקן השיאו לבעליהן רווחים של מיליארדים. כמה מהם נותבו בשביל לחזק את שורות האיגוד? יצירת מודעות עולה כסף וכנ"ל גם מתן סיוע נפשי ותמיכה בהליכים כאלו ואחרים. איפה הייתם כל השנים? ומה בכוונתכם לעשות לאחר שתחלוף שעת הכושר בה ניתן היה לקפוץ על העגלה ולקבל אזכור חיובי כמעט בחינם. במקרה הטוב, ישב היחצן במשך עשר דקות וניסח מילים נוגעות.
ובינינו, כמה מהחברות משקיעות מאמצים על בסיס קבוע בשביל לשנות, ולו במעט, את ההתנהלות של גברים שעובדים בחברה שלהן? עשרות החברות שהצטרפו למאבק מעסיקות עשרות רבות של אלפי עובדים, חלקם, לפחות סטטיסטית, מטרידים בהווה. הרי אין די בניסוח אמנה או תקנון למניעת הטרדה מינית. תקנות אלו, שמועברות על פי רוב בכתב לעובדי הארגונים ולעיתים תוך שימוש באמצעי הסברה נוספים כגון הרצאות וסדנאות בנושא, מתייחסות בעיקר לנעשה בחצרי החברה. אפשר ורצוי היה להקצות תקציבים משמעותיים יותר להעלאת המודעות בקרב עובדי הארגון.
אף אם מגיעה לכן, חברות יקרות, סליחה גדולה ממני על כך שהעזתי להטיל דופי בכנות מחאתכן, עולה השאלה איזו תועלת של ממש צומחת ממנה? האומנם זו הדרך היעילה והקצרה ביותר ליצירת שינוי עמוק? האם הבחירה שלא לנכות לעובדים שכר על מחצית השעה בה נעדרו מעבודתם לצורך המחאה היא שתמנע את האונס הבא? איך בכל זאת אתן יכולות לרתום את כוח האש שלכן לטובת מהלך יעיל לכל הצדדים?
ראשית, כאמור, כסף. הבחירה של אישה ללכת ולהתלונן מבעיתה אותה. היא חוששת מההשלכות מרובות הפנים על חייה וזקוקה לצערנו לתמיכה ועידוד. ריפוד כיסי האיגוד לנפגעות תקיפה יעזור לו ללוות עוד ועוד נשים במאבקן לעשיית צדק. עם כל הכבוד לקמפיין metoo, עיקר כוחו נמצא עדיין בשיח שנפתח ברשתות החברתיות. הוא עדיין לא הגשים את ייעודו במלואו והסליל עבור נשים שהוטרדו את הדרך להגשת תלונה. אייטם בו מנכ"ל החברה שלכם מתראיין לצד גורם בכיר בעמותה, כפועל יוצא של תמיכה כספית, לגמרי יצדיק את ההירתמות שלכן ויועיל לתדמיתכם מונים רבים מאשר להשתרשר בעוד רשימה של חברות ערכיות.
כחלופה לתרומה לאיגוד, אפשר, לדוגמא, להרים קמפיין לגיוס 1.6 מיליון שקלים שדרושים בשביל להקים עוד חדר אקוטי. מדובר על יחידה בבית חולים המציעה טיפול הוליסטי בנפגעי אלימות מינית, הכולל בדיקה פורנזית, לקיחת דגימות, מתן תרופות נגד זיהומים וגלולת היום שאחרי, טיפול ראשוני, ליווי עובד סוציאלי, הגשת תלונה ועוד. חדר כזה כולל לא רק את הציוד הנדרש, אלא בעיקר רופאות ורופאים שעברו את ההכשרה המתאימה. נכון להיום, רק בחמישה בתי חולים בישראל יש חדר כזה. במאמץ משותף שלכן, אפשר לגייס את הסכום תוך ימים ספורים. ניתן אף לעשות שימוש בהון האנושי ובמתקנים שלכם, בין אם מדובר על רתימה של תשתיות מחשוב, הסבה של חדרים ריקים לטובת פעילות כזו או אחרת וכו'. כל חברה יכולה למצוא את המשאב הפנוי שהיא יכולה להעמיד לרשות האיגוד.
ואולי, באבולוציה של תודעת ההמון, השלב הבא הוא העלאת קמפיין פרסומי למוצר כזה או אחר, כאשר המסר עוסק בהטרדות מיניות. לכאורה, קיימת סתירה, אך במחשבה מעמיקה, הבידול של המהלך, לצד ההד התקשורתי עשוי בהחלט לייצר אימפקט מוצלח שיתורגם למכירות. כן, גם זה מהלך ציני, במידה כזו או אחרת, אך הוא יותיר חותם ולא ייקבר תוך 24 שעות בארכיון האתרים.
הכותב הוא יועץ תקשורת.