ההנחיות לא עובדות, הציבור לא מציית לחוקים. זו, בתמצית, מהות הסגר הנוכחי. אפשר להיכנס לוויכוח המפלג מי אשם יותר במצב, הדתיים או המפגינים, אבל אולי כדאי להסתכל על התמונה השלמה - הממשלה הצליחה לגרום לכאוס החברתי הכי גדול שהיה פה לאחרונה ואולי בכלל.
מה שהניע עד כה את האנשים לציית היה אפקט ההפחדה, אבל לצערה של הממשלה הפחד יכול לעבוד לזמן מוגבל. ככל שהזמן עובר, מה שהופך להיות יותר משמעותי ומשפיע על שמירה של ההנחיות הוא הפן האישיותי והחברתי.
המערכת האנושית שלנו עובדת על עיקרון של חיזוקים. אנחנו נמשיך לעשות פעולה אם היא מקבלת פידבק שהוא חיזוק חיובי כתמורה. אם נסתכל על הפעולות שאנחנו מתבקשים לבצע, כגון לעטות מסכה, אין בפעולה זו שום פידבק מידי מוחשי של חיזוק חיובי. אין שינוי במצב שעוזר לנו לשכנע את עצמנו לחזור על הפעולה. נקודת המוצא שלנו בעטיית המסכה היא שאנחנו בריאים, ואם אנחנו עוטים מסיכה אנחנו בעצם שומרים על אותה נקודת פתיחה. החיזוק החיובי פה הוא בעצם שלא נדבקנו. אנחנו לא חולים, אבל בעצם לא היינו חולים גם קודם לכן. זו הסיבה שהחיזוק החיובי פה בעייתי - הוא לא מורגש, אין שינוי, הפעולה היא בעצם פעולת מניעה וכשאתה נשאר באותה נקודה ורק שומר על הקיים או מונע, קשה מאוד להתמיד בפעולה. חסרונו של החיזוק החיובי מקבל תמיכה מ"הטיית האופטימיות", אותה חשיבה כל כך מוכרת של "לי זה לא יקרה", שהולכת ומתחזקת ככל שהזמן עובר ואתה או מי מקרוביך לא נדבק.
הממשלה ניצבה מול בעיה: לבקש מהציבור לעטות מסיכה לאורך זמן בפעולה שכתוצאה ממנה אין חיזוק חיובי מוחשי. במה היא בחרה? במערכת ענישה. קנס הוטל על אי עטית מסכה. הוא כבר עבר שני גלגולים ועלה לחמש מאות שקלים, יחד עם קנס על התקהלות, על הפרת המרחק המקסימלי מהבית, עוד חוקים ועוד וקנסות. כנראה ששכחו להתעדכן שם בכך שהקנסות לא יעילים. קנסות ועונשים הם לא אפקטיביים לאורך זמן, להבדיל מחיזוקים חיוביים ופרסים. עונשים חברתיים עובדים זמן קצר (אנחנו באותו מצב כבר למעלה מחצי שנה), חוקים וקנסות מביאים בעיקר למחשבה על איך לעקוף ולמצוא פרצות.
עונשים המוטלים כנגד הדבקה של מגפה אפילו מסוכנים. הם גורמים לנו להקפיד על עטיית מסכה מהסיבה הלא נכונה. אם אנחנו לא עוטים מסיכה נשלם 500 שקלים - זה העונש שמתווכים לנו, כשהעונש האמיתי הוא שאי חבישת מסיכה יגרום לנו לחלות במחלה. העונש הכספי מכסה על העונש האמיתי ועל הסיבה האמתית שבגללה אנשים צריכים לרצות לשים מסיכה, מה שמביא לכך שבמקומות בהם אתה לא רואה אכיפה אתה לא חרד מלהוריד את המסכה.
הענישה הכבדה היא טעות. ככל שיש יותר קנסות וחוקים, כך האנשים פועלים מהסיבה הלא נכונה. המניע שלהם הוא הימנעות מהעונש והמוטיבציה שלהם, במקום שתהיה פנימית והגיונית, מנוהלת על ידי מערכת עונשים חיצונית. כשהמדינה מטילה סגר והוא מתווך כחוק שבצדו קנס, ברגע שהסגר מוסר אנשים חושבים פסיכולוגית שהסכנה חלפה יחד עם מערכת הענישה, אבל הם שוכחים שמי שלא נעלמה והיא העונש האמיתי זו המגפה.
זה בדיוק מה שקרה בסגר הראשון. כשהוא הוסר כולנו פרצנו החוצה, יצאנו לחגוג בעידודו של ראש הממשלה ("תעשו חיים") ואיש לא זכר שאולי יחד עם הסגר הוסר גם העונש, אבל המגפה עדיין בסביבה. והנה, היום אנחנו משלמים על התוצאה. במקום שהציבור ייזהר מהמגפה הוא עסוק בעונשים ובשוטרים, הוא עסוק במערכת האכיפה יותר ממה שהוא עסוק בלהתגונן מהמחלה. במקום שממשלה תחשוב על מערכת של חיזוק חיובי, כמו לתת כסף למי שמקפיד על עטית מסכה במקום קנס למי שלא, כמו לקבל פרס ככל שאתה שומר על ההנחיות ולא פותח את מקום עבודתך או תעודה של אזרח מצטיין שמהווה דוגמא, מחשבה והשקעה. אבל לא, לקחת עוד כסף מהציבור זו תמיד הבחירה העדיפה.
אדוארד ת'ורנדייק, אחד הפסיכולוגים הראשונים בתחום הלמידה, חקר חתולים בתוך "תיבת חידה", כלוב בו החיה נמצאת בחדר אחד. היא יכולה להגיע לחדר השני, בו אוכל במגוון דרכים - משיכת חבל, לחיצה על דוושה ועוד פעולות. החתולים הסתובבו ובמקרה ביצעו את התנועה הנכונה כדי שהמעבר למזון יקרה - כלומר, קיבלו חיזוק חיובי. כך, מפעולה מקרית היא הפכה לפעולה כזו שיצרה התנהגות נלמדת. לאחר מספר ניסיונות החתולים הגיעו לביצוע מושלם. ת'ורנדייק טען שחייב להיות חיזוק חיובי. תוצאה רצויה מחזקת את הקשר בין גירוי לתגובה ואילו תוצאה לא רצויה (עונש, נניח אם החתול לא היה מקבל מזון אלא שוק חשמלי) מחלישה את הפעולה. כאשר יש מצב, טען, חיזוק חיובי יגרום לקשר חזק יותר לביצוע הפעולה, בעוד תוצאות אשר לא מלוות סיפוק או לא נעימות יחלישו את עוצמת הקשר וסבירות הופעתן תרד.
במחקרו של מרטין סליגמן על למידה אצל כלבים, קיבל כלב שוק חשמלי בלי קשר לפעולותיו. הכלב היה במצב של חוסר שליטה מוחלט על הופעתו או על אי הופעתו של השוק החשמלי. הכלבים בקבוצה זו גילו דיכאון קליני, מה שהוגדר כחוסר אונים נרכש. העונש לא יצר שום למידה, אין כאן שום תוצאה חיובית חוץ מהתשה. התשה שגם אנחנו חווים כיום.
הממשלה לא מבינה מדוע הציבור מתנהג כך, איך נעשות מסיבות המוניות שמנסות להתחמק מעונשים, כיצד הדתיים יושבים, לומדים ומתקהלים, איך ההפגנות כנגד ההחמרה של חוקים אנטי דמוקרטיים מפחידים מוציאים את האנשים לרחובות. התשובה פשוטה: העדפתם לתת קנסות, קיבלתם הפרות.
הכותרות מראות היערכות להפרות המוניות בסוכות. ממשלה יקרה נכשלת כישלון חרוץ הצלחת לגרום לציבור כולו בישראל לשכוח את הסכנה האמיתית של המגפה, כשהחמרת האכיפה והענישה גרמת לתוצאה הפוכה. אם לא זכרת לעבוד על חיזוק חיובי, לא זכרת לעשות הפרדה קוגניטיבית בין הסגר לקנסות ולמגפה כבר בפעם הראשונה ועוד החמרת בפעם השנייה, הצלחת רק בדבר אחד - לגרום לציבור שלם לחשוב איך הוא מתגונן ממך ולא מהמגפה.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה.