חמאס לא פתח במלחמה כדי לנצח בה, אלא כדי להפריע ולשבש את חיינו, ולכן גם לא רוצה לסיים. מתק שפתיים וסיסמת "ניצחון מוחלט" הובילו גם את ישראל למשחק חסר סוף בו רק מפסידים. ביידן החליט לקטוע את השיגעון ולחץ את ישראל מהבוץ בו מצאה את עצמה
היו מי שכעסו על המסך המפוצל בו שידרו ערוצי החדשות את טקס המשואות הריק, מול טקס כיבוי המשואות של משפחות החטופים. מי שכעס עוד אוחז באשליה בחסות הממשלה, ונדרש להתעוררות וחשיבה עצמאית. המסך לא אשם, אלא אנחנו
ההקפדה להתרחק מזיהוי פוליטי הפכה את משפחות החטופים לשקופות. לאט לאט, ולנוכח התחושה, שיש מי שמטרפד עסקה, הן מבינות ששיחקו את המשחק הלא נכון. ניסוי מוכר בפסיכולוגיה מסייע להסביר: כך המאבק שלהן רק ילך ויחריף
ההחלטה לקבוע יום זיכרון למאורעות השבת השחורה לפי התאריך העברי, ולא לפי הלועזי, מריחה כמו ניסיון עלוב לטשטש את עוצמת הטראומה ולברוח שוב מאחריות. את הנעשה ההנהגה לא יכולה להשיב - כך שנשאר לה רק לסלף ולעוות את לוח השנה, ואיתו את הזיכרון הקולקטיבי
החרדים יודעים שיש מי שיישא בנטל במקומם, ונתניהו יודע שלכישלון ב-7 באוקטובר אבות רבים ומטיל אשמה על אחרים. בשני המקרים ההתנהלות נובעת מאפקט העומד מהצד, שבו ככל שהקבוצה גדולה יותר, כך תחושת האחריות האישית של חבריה קטנה יותר. המסקנה: כדאי לנו להתחיל לדאוג
ראש הממשלה איתגר את העיתונאים לחקור מי אחראי לשלטי החוצות נגדו. בפעולה זו, שיש לה משמעות פסיכולוגית עמוקה, הוא יצר אפקט בומרנג שבעיקר יפגע בו. נתניהו שכח שזו דרך הפעולה של בומרנג: ככל שאתה זורק חזק יותר, כך הוא חוזר אליך בחזרה ביתר עוצמה
נדמה שאין סוגיה שמצליחה לחמוק משיניה של הפוליטיזציה בישראל - ממגיפה עולמית, דרך מערכת המשפט ועד לעסקת החטופים. אבל חילוצם של פרננדו מרמן ולואיס הר הוכיח: צה"ל הוא לא חלק מהמשחק המכוער הזה, ואסור שיהיה
האנטשימיות היא לא מחלה מקומית, היא מגפה חברתית ממאירה. היא לא נצמדת רק ליהודים, אלא ללאומים נוספים. כעת, מדינת ישראל צריכה למסגר אותה כך - כמגפה - כולנו למודי ניסיון וכבר יודעים כמה מחלות יכולות להתפשט מהר
בתלות ההדדית שיצר ראש הממשלה בין שחרור החטופים לניצחון על חמאס, הוא מתעלם מהתיאוריה החשובה שלפיה העצב על ההפסד גורם לכאב רב בהרבה מאשר שמחת הניצחון. בכך הוא מאבד אותנו. דווקא איזנקוט, שאמר באומץ שצריך להחזיר את החטופים גם במחיר עצירת המלחמה - הבין זאת
מחקרים מראים שבתחילת שבוע, חודש או שנה חדשה, אנשים מתמלאים מוטיבציה להתחיל דיאטה או להפסיק לעשן. ישראל תשמח למחוק את השנה החולפת, אבל בזמן שבעולם התנשקו בחצות, אנחנו מיהרנו להיכנס לממ"דים והבנו: להתחלות חדשות, כמו למלחמות, יש קצב משלהן
רבים הביעו תמיהה על רצונו של ראש הממשלה לשנות את שמה של המלחמה בעודה מתנהלת. אבל כשבוחנים את תולדות השיקולים במקרים דומים במלחמות קודמות, מבינים בדיוק מה הוא מבקש להשיג. מ"שלום הגליל", דרך "ענבי זעם" ועד ל"חרבות ברזל": הצצה לפוליטיקה של שמות המלחמות
במסע הרוע וההרס שלו, קיווה חמאס לרתום גם את ערביי ישראל להצטרף לטרור. בניגוד מוחלט לציפיותיו, במגזר הזדעזעו ונרתעו - וההזדהות שלהם עם ישראל רק גדלה. זה טיבה של הקיצוניות החולנית: במקום עוצמה היא משדרת חולשה, ומשיגה את ההפך הגמור מהמטרה שבשמה היא פועלת
הטרנד שכבש את טיקטוק, ובו צעירים מביעים תמיכה בבכיר אל קאעידה שעמד מאחורי מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר, צריך להדאיג גם אותנו. מי שהגו את הרעיון, כנראה שאבו השראה מדמות הליצן שהופך לרוצח וסוחף אחריו המונים. למרבה הצער, זה מצליח להם
בוא נגיד את הברור - לעובדות אין שום כוח. אלו שמעוניינים לשמור על העמדות האנטישמיות שלהם לא יזועזעו על ידי תמונות של חטופים וסרטוני זוועות. צריך לפנות לעולם ההתערבויות הפסיכולוגיות, בו ארץ נהדרת, יוסף חדד ומנהיגי החברה הערבית מתאחדים לטובת שינוי הנרטיב
מבט אל העבר מבהיר איך נהגו מנהיגי המדינה כמנחם בגין, גולדה מאיר ויצחק רבין ברגעי משבר ואסון. מההיסטוריה עולה תמונה שונה לחלוטין ממה שאנחנו רואים היום
גם אם הקואליציה והאופוזיציה יגיעו להסכמות לבסוף לאחר ההקפאה, בשורה התחתונה לשיחות אין סיכוי. מדוע? כדי להבין זאת צריך לצלול לעולם הפסיכולוגיה החברתית
בזמן שכולם טרודים בהבשלת המהפכה המשפטית, החברה הישראלית השתחררה מהתבניות הישנות, כשהמחאה יצרה גושים חדשים ושונים מאלה שהכרנו. איך זה קרה ומה עוד צפוי לקרות בהמשך?
הכותרות באמצעי התקשורת עוסקות במשמעות התקציבית של מדיניות הממשלה המתגבשת, אבל דווקא ההשלכות החברתיות מסוכנות יותר
חלק רוצים להכניס פליטים אוקראינים, אחרים מתנגדים וכמו תמיד אצלנו, הכול מתנקז לפוליטיקה. התשובה לשאלה מדוע אנו מתקשים עם הסיטואציה טמונה במספרי הקורבנות, שמעלים ממצאים מפתיעים באשר לטבע האדם
פוליטיקה שקטה סייעה לשחרור בני הזוג אוקנין מטורקיה. מדוע צמד המילים הלא שגרתי הזה כל כך קשה לתפישה, ואיך הוא קשור לפרסומות שאתם רואים בלי סאונד ברשתות החברתיות?
הסרטון שהציג את הגוזמאות של יו"ר האופוזיציה בתאורו את היציאה מהמספרה, אולי היה משעשע, אבל מה שהוא עשה לא שונה ממה שחברות מסחריות עושות לנו ביומיום. דנה פאן לוזון מסבירה כמה קל לשכנע אותנו גם כשלא מדובר בביבי. לתשומת לבכם, לפני ימי הקניות של נובמבר
מה בין פייסבוק, פרסומת של אינטל וגריסת תלונות אנונימיות על הטרדה מינית? דנה פאן לוזון ראתה שוב בשבוע שעבר כיצד הכוח משחית. והדאגה האמיתית מהסיפורים? אי אפשר לצפות מאף אדם או עסק לשליטה עצמית כשיש לו יותר מדי השפעה בידיים
"שנאת ההפסד" אמורה על פי הניסיון להוביל לפחות חלק מהמתנגדים ללכת להתחסן, אבל דווקא ניסוי שנערך בעבר בישראל מוכיח כמה טקטיקת הסנקציות מסוכנת. דנה פאן לוזון על הפן הכלכלי והפסיכולוגי של מהלכי הממשלה
תמונת ראש הממשלה עם נשיא מצרים כשמאחוריהם דגל ישראל הושוותה מיד לתמונות קודמות של נתניהו ופגישותיו עם מנהיגים ללא דגל ברקע. דנה פאן לוזון מסבירה מדוע טכניקת ה"לפני ואחרי" שהועתקה מעולם השיווק עלולה לחזור לבנט כבומרנג
התוצאות של נבחרת ישראל בשבוע האחרון על המגרש משקפות גם את הקוטביות מחוצה לו. דנה פאן לוזון מסבירה את הניצחון הגדול על אוסטריה והתבוסה לדנמרק מתחברים לפרשת מונס דאבור ואפילו לסאגת הזהב של לינוי אשרם
ההאשמה הכוזבת של השרה מרב מיכאלי לא נולדה בחלל ריק, אבל כדי להבין את מקורה לא צריך לנבור בנבכי הפוליטיקה. די אם נלך למשחק שכולנו מכירים ואוהבים
ה"נאדג'", תאוריה כלכלית-התנהגותית לדחיפת ההמון למעשה, עזרה בגל החיסונים הראשון, אבל עכשיו האפקט שלה כבר לא קיים. אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לעודד אנשים להתחסן?
במדליית זהב אולימפית, ששוקלת יותר מחצי קילו, יש בסך הכול 6 גרמים של זהב טהור. אז מדוע היא נמכרת במחירים גבוהים בהרבה מערכה הכספי? את התשובה לא תקבלו מארטיום דולגופיאט, אלא בסניף הקרוב של איקאה
נקיטת העמדה של יצרנית הגלידה לא מפתיעה ולא תקדימית. מה עומד מאחוריה והאם, על פי ניסיון העבר, זה יתורגם לדולרים? דנה פאן לוזון מנתחת את המהלך המרתק
הביטחון של האנגלים ושירת It's coming home לא צמח יש מאין, הוא נבע מתופעה פסיכולוגית מוכרת שמאפיינת את המין האנושי. לאופטימיות הזאת יש צד טוב, אבל גם צד מאוד מסוכן. דנה פאן לוזון מפרטת
