כשאירוע קשה וחריג מתרחש, אנחנו מטבענו מנסים לחפש סיבות לייחס למצב כדי להסביר ולהבין מה קרה. אולי נוח להאשים את הישראלים בכך שהם לא עומדים בהנחיות ודרך זאת לגרום לנו לתת למציאות ייחוס פנימי (סיבות התלויות בנו), אבל הממשלה בעצמה לא עושה ייחוס כזה ומסבירה את המציאות שהגענו אליה בכך שיש בעולם מגפה - ייחוס חיצוני. פעולה זו מותירה את האזרחים בתחושה מרה. במקום רעיונות על סגר לילי (שנראה שיורד מהפרק) או סגר שלישי, כדאי שנלמד לעשות קודם ייחוס פנימי.
מבט על התאריך בלוח השנה משקף מציאות מדאיגה. סוף השנה הולך ומתקרב והמציאות לא מגלה תמונה חיובית או כזו שמשתנה מאז מרץ האחרון, עם פרוץ הקורונה. אנחנו חיים בתוך לופ של מגפה. למרות הדיבורים והפרסומים על החיסון, שמנסה לשפוך אור ותקווה, כל בר דעת יודע שהדרך לשגרה מוכרת ויציבה היא ארוכה, ואת תוצאות הרס הקורונה נרגיש עוד שנים רבות. זוהי רק ההתחלה.
המציאות החדשה מציגה נתוני דיכאון וחרדה קשים שרק עולים. כך גם נתוני ניסיונות ההתאבדות העולים, שפורסמו באופן חריג באמצעי התקשורת. זה לחלוטין לא עניין של מה בכך. התחושה היא שנתקענו ושאנחנו הולכים צעד קדימה ואז אין ספור צעדים אחורה - פותחים, מנסים לחזור לשגרה, נבהלים מרמת התחלואה, עוצרים וסוגרים בחזרה.
למרות הדיכאון בקרב האזרחים, יש כאלו שמנסים לתת למציאות זווית ייחוס שונה. "זה לא רק אצלנו, זה בכל העולם", או "מסתכלים על איך שאנחנו פועלים. בכל העולם משתוללת המגפה, אנחנו והסגרים - סיפור הצלחה". כך אנו מנסים להפחית מן התחושה הקשה של המציאות המרה ובעצם חובקים את הקלישאה "צרת רבים חצי נחמה" . כשאתה מייחס את מה שקורה לך לסיבות חיצוניות וגלובליות, אתה בעצם משחרר את עצמך מהאחריות המלאה ומפחית בתחושה הקשה. הרי לדידה של השיטה, אם הגורם למציאות הוא כלל עולמי, תחושת התסכול והייאוש אמורות להיות קלות יותר, אבל אם זה ככה בכל העולם, מדוע בעצם אנחנו בדיכאון וחרדה? למה ההסבר הזה לא מצליח להפחית את התחושה הרעה? ייחוס הסיבתיות הוא התשובה.
תיאורית ייחוס הסיבתיות היא אחת התיאוריות המוכרות בפסיכולוגיה החברתית. היא באה להסביר את הנטייה שיש לכולנו - הרצון שלנו לדעת ולהסביר את הסיבות להתרחשויות לאירועים סביבנו . היידר, הוגה התיאוריה הפסיכולוגית הנאיבית, טען שהאדם הוא מעין מדען תמים שמחפש את הסיבות להתרחשויות שבסביבתו כמו מדען שמחפש את הסיבות לתופעות טבע.
כולנו מבצעים ייחוסים סיבתיים פעמים רבות ביום. הייחוסים הסיבתיים שלנו חשובים. כשאדם נכשל במבחן הוא יכול לייחס כישלון זה לעצמו (ייחוס פנימי) או לכך שהמבחן היה קשה מאוד (ייחוס חיצוני). ההבדלים בין צורות הייחוס הם משמעותיים וגורמים לנו לתפוס את המציאות ואת עצמנו אחרת. אם הייחוס פנימי, יש לי יותר אחריות והשליטה אצלי. אם הייחוס הוא חיצוני אני ארגיש פחות רע. כלומר, לייחוס הסיבתיות יש חשיבות עצומה, שכן הוא משפיע על תגובותינו (תפישתית, רגשית ומעשית). הרי אם נחשוב שנכשלנו במבחן בעקבות חוסר יכולת (ייחוס פנימי ) נהיה מתוסכלים ו"ניקח צעד אחורה", בעוד אם נחשוב שהמבחן היה קשה באופן חריג (ייחוס חיצוני) נרגיש פחות רע ולא נתייאש. זה לא אנחנו, זה המבחן. אנחנו למדנו אבל הוא לא היה מותאם.
סגנון ייחוס מוערך באמצעות שלושה ממדים: פנימיות/חיצוניות, יציבות/אי יציבות נשלט ולא נשלט. התיאוריה של ויינר, שבא אחרי היידר, מנסה להסביר גם מתי עוסקים בייחוס סיבתיות ואילו מצבים גורמים לנו לעצור ולהסביר לעצמנו את המציאות. ויינר מצא שנטייה כזו קיימת בעיקר כאשר מתרחשים אירועים שליליים ובלתי צפויים. לדוגמה, כשאתה בתוך אירוע של תאונה אתה מנסה להבין מה הסיבות וחוקר את ייחוס הנסיבות - האם אתה אשם או שנכנס בך רכב של שיכור? האם יכולת להימנע מהתאונה (שליטה) ומה הסבירות שאירוע כזה עלול לחזור שנית (יציבות).
ייחוסים עושים באירועים שליליים. אך הגיוני שבאירוע חריג כמו מגפת הקורונה נהיה עסוקים בלמצוא את ייחוס הסיבתיות. אירוע המגפה, אם נסביר אותו לעצמנו לפי המדדים, הוא יציב, לא נשלט ועכשיו החלק המעניין - האם הייחוס שלה הוא פנימי או חיצוני? האם אנחנו אומרים שזה בכל העולם, או לוקחים אחריות?
בזמן שאתם מנסים לתת תשובה, חשוב לציין כי אנשים הנוטים להסביר אירועים שליליים בחייהם כנובעים מסיבות פנימיות ויציבות נעשים מדוכאים יותר. אנשים שמרגישים אחראים למציאות שלהם נוטים לחוש דיכאון, ייאוש וחוסר תקווה . פורסטרלינג מצא וכתב כי הפסיכולוגיה הבינה שאפשר לשפר את תחושותיהם של אנשים באמצעות שינוי דפוסי הייחוס שבהם הם משתמשים. לאדם דיכאוני שמייחס ייחוס פנימי למציאות הקשה ינסו בטיפול לגרום לשנות את צורת הייחוס, ולהבין כי הוא לא יכול לקחת על עצמו את כל האחריות ויש הסברים נוספים וחיצוניים למצב. אם הנתונים מראים שהדיכאון בקרב הציבור עולה, יש כאן התאמה ברורה. אמנם הישראלים אולי עוקפים בסיבוב, מתקשים לעמוד בהנחיות, מתקהלים ואף נמצא גם לאחרונה שאנחנו משקרים בבדיקות אפידמיולוגיות, אבל העובדה שאנחנו מדוכאים מוכיחה שאנחנו כן לוקחים אחריות ומייחסים ייחוס פנימי למציאות. אנחנו לא מרבים להשתמש בטיעון "בכל העולם".
דיכאון משמעותו עשיית ייחוס פנימי . מאוד "עוזרים" לנו בכך שמאשימים אותנו במצב. המשפטים שאנחנו שומעים הם "אם לא תשמרו על ההנחיות ותרד רמת התחלואה, לא נוכל להמשיך לפתוח את הכלכלה לא נתקדם להסרת ההגבלות" ועוד כהנה וכהנה. המנגינה היא מאוד חד צדדית . הצורה שבה גורמים לנו לייחוס פנימי היא הגזמה, אנחנו הרי לא הבאנו על עצמנו מגפה, אבל העובדה שדורשים מאתנו לקחת אחריות כמעט מלאה מביאה אותנו לייחס את המציאות לסיבות פנימיות, מה שמוביל לייאוש.
מסתבר שדווקא לקחת אחריות או לשאת אותה אנחנו כן יודעים, משהו שהממשלה דווקא צריכה ללמוד מאיתנו. אצל השרים לא נמסר שיש עליה בדיכאון או חרדה, אולי משום שאיש מהם לא עמד ואמר 'טעינו, גם לנו יש אחריות בתחלואה, חלק מההחלטות היו לא נכונות ולא שוויוניות'. בקרב הממשלה לא היה ולו לרגע אחד ייחוס פנימי של המצב או לקיחת אחריות. היא אלופה בלייחס ייחוס חיצוני - זה או אנחנו, האזרחים, או המגפה.
לסיום, אולי כדאי שהממשלה תעצור ותביט במודל התגובה הרגשית של תיאוריות הייחוס. הממשלה שלא לוקחת אחריות על המציאות ומשאירה לנו לשאת את סיבת הייחוס הפנימית, הובילה אותנו במסלול התגובה, שבו התוצאה התנהגותית היא כתובה וברורה ואף מתחילה לעלות מתוך המציאות ברחובות. אם הממשלה שוב תחליט על סגר, התוצאה ההתנהגותית תהיה ברורה - מי שגורמת לציבור לשאת לבדו ייחוס פנימי ולסבול מדיכאון גם גורמת לכך שהציבור לא ייכנס בשנית - סליחה, בשלישית, לסגר מאמלל.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה