אובדן שליטה, סכנת קריסה, חולים מונשמים ומספר נפטרים הולך ועולה. כך נפתחות מהדורות החדשות כבר קרוב לעשרה חודשים. בקרב שבין חיים למוות, אל מול חולים בודדים ומרוחקים מקרוביהם, ניצבים הצוותים הרפואיים שנלחמים בקורונה. אמנם אלו זוכים להערכה ציבורית רבה על עבודתם, אך מי יהיה שם בשבילם כשיזדקקו בעצמם לטיפול נפשי ולסיוע עקב הטראומה? האם מקבלי ההחלטות והמוסד לביטוח לאומי ישכילו להפיק לקחים ולמנוע מהרופאים את אותו העוול שנגרם ללוחמי כוחות הביטחון, שמסע ייסורים מלווה את הכרתם כנפגעי פוסט טראומה עקב מילוי תפקידם?
אף על פי שרופאים ישראלים מורגלים לצערנו לחיים תחת מציאות טראומטית של פיגועי טרור ומלחמות, במגפה הנוכחית ישנם אלמנטים נוספים - הבידוד שנכפה על החולים ומותיר אותם לבדם ברגעים האחרונים, הלחץ להידבק או להדביק את קרובי המשפחה והסביבה, הצורך במיגון ובחיטוי בעבודה מאומצת לפרקי זמן ארוכים, עומסי עבודה אדירים תוך סיכון בריאותי אישי ומשפחתי, וחוסר הוודאות בהתמודדות עם נגיף חדש ולא מוכר, יצרו לחץ ועומס נפשי קיצוני.
על פי נתוני אגף המידע במשרד הבריאות, התאבדו בישראל 50 רופאים בתקופה של שש שנים, תופעה הקשורה בקשר הדוק ללחצים הנפשיים היומיומיים, עוד בטרם הקורונה. לכך ניתן להוסיף את הקושי הבסיסי של רופאים להפוך ממטפלים למטופלים, להתגבר על הסטיגמה ולבקש סיוע וטיפול נפשי. מעטים הרופאים היודעים להניח את הבושה בפינה ולפנות לעזרה ללא דיחוי (לפני שהמצב הולך ומחריף) דרך טיפול תרופתי ופסיכולוגי, כפי שהם מקפידים לדאוג למטופליהם. גם עמיתיהם לעבודה העסוקים במרוץ העבודה היומיומי, לרוב אינם מסוגלים לקלוט את אותות המצוקה של חבריהם. סיבה נוספת היא שחיקה שנגרמת על ידי עומס, עיסוק באדמיניסטרציה ובדברים שמעבר לטיפול הרפואי הישיר. עוד בשנת 2018 נערך סקר גדול של משרד הבריאות, שהציג תוצאות מדאיגות ביותר - רמת השחיקה של עובדי מערכת הבריאות גבוהה ב-54% מזו של עובדים במקצועות אחרים.
נגיף הקורונה יצר מציאות בה לא רק הרופאים עלולים לסבול מפוסט טראומה, אלא גם הצוותים העוטפים כדוגמת מתמחים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ואחיות, הנמצאים בחזית מול המשפחות, ונדרשים למרבה הצער בחשיפה חזרתית להודעות אסון. מדובר באפקט פסיכולוגי שוחק והרסני.
אנשים פוסט טראומטיים רבים מקרב כוחות הביטחון שתבעו את המדינה לפיצוי וסיוע בטיפול שיקומי, נתקלו בקיר אטום לאחר שנים של הקרבה. משום שלא מדובר בפגיעה פיזית שניתן לראות ולאבחן, וגם בשל העובדה שהפניות נעשות שנים אחרי, התביעות נתקלות בחסמים בירוקרטיים, ובמרדף אינסופי אחר תשובות וטפסים, שבסופו נותרים רובם בידיים ריקות. ההליך הנדרש מצריך להוכיח את הקשר הסיבתי בין הטראומה לעיסוק, דבר שאינו פשוט עבורם, נפשית ומשפטית. בפרט כאשר ניתן לטעון מנגד כי "טראומות" אזרחיות מאוחרות כגון גירושים, פיטורים מעבודה או קריסה כלכלית, מהווים כביכול את הסיבה האמיתית לטראומה. עבור הלוחמים שגוללו שוב ושוב את סיפורם המצמרר, התחמקות המדינה מתשלום שיעזור למזער את סבלם הרגיש כמו יריקה בפרצוף.
אסור לנו להעביר את הרופאים וצוותי הסיוע ההיקפיים את אותו מסלול מייאש שעוברים נפגעי הטראומה של מערכת הביטחון. לא כך נוהגת חברה המוקירה טובה למיטב בנייה. על המוסד לביטוח לאומי להכיר באירועים ובתביעות הנובעים עקב טיפול בנגיף הקורונה כמחלת מקצוע על כל המשתמע מכך הן בנושא הנכות הנותרת, והזכויות המגיעות. יש להעניק גיבוי ממשלתי למערכת הבריאות והמוסד לביטוח לאומי, בבניית מסלול לפיצוי ולשיקום, שיסייע למזער את הפגיעה הנפשית, שלמרבה הצער רבים יסבלו ממנה.
עו"ד עמיקם חרל"פ מומחה לתביעות נזיקין, ביטוח ורשלנות רפואית, יו"ר ועדת רשלנות רפואית של לשכת עורכי הדין