אנחנו עדיין נמצאים עמוק בתוך משבר הקורונה. מחד קצב ההדבקה עדיין גבוה, ומאידך יש מקום לאופטימיות זהירה הודות לחיסונים. יש הרגשה שבתחום הרפואי, עם כל הקושי, בישראל יש אור בקצה המנהרה. אולם, בתחום הכלכלי אנחנו בסיטואציה קשה מאד כאשר על פי ההערכות מצויים בקרבנו כ-750 אלף שכירים מובטלים וכ- 75 אלף עסקים שנסגרו - בהחלט מדובר באירוע קשה.
כמי שכיהן כשר בממשלות ישראל, ובמיוחד כשר הכלכלה בממשלתו של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל, אני יכול כמובן לנתח את הדרך בה הממשלה טיפלה בבריאותם הכלכלית של התושבים, בעיקר של בעלי העסקים, ובתוך כך של בעלי העסקים הקטנים והבינוניים. מן הסתם היו דברים שנעשו באופן נכון ומשביע רצון והיו החלטות שעשו עוול עם הציבור.
אבל, אני בוחר להסתכל קדימה. ואני מבקש קודם כל לומר משהו נורמטיבי, שלא שמעתיו מאיש, נהפוך הוא - שמענו את ההפך. אנשי האוצר אמרו פעם אחר פעם בכלי התקשורת שהם אינם יכולים להחזיר את מצבם הכלכלי של בעלי העסקים למצבם מלפני הקורונה. זהו משפט שעובר על יד האוזן וכולם מתייחסים אליו כמובן מאליו. ואני אומר - "לא". ממשלת ישראל עשתה איתנו חוזה חברתי לפיו אנחנו נישמע להוראותיה - והיא, הממשלה תדאג לנו. אין ספק שהממשלה עשתה הרבה, העניקה משכורות לחודשים ארוכים במסגרת חל"ת, והעניקה כספים גם לחלק מבעלי העסקים. א ב ל, במבחן התוצאה - עסקים נסגרו, בעלי עסקים פשטו רגל ולא הייתה להם תקומה. וחשוב להבין, מדובר באנשים שכל חייהם היו מושקעים בעסק הקטן שלהם. העסק מת וליבם מת עימו.
איני מקבל את התזה לפיה "אין מה לעשות". יש מה לעשות ובמבט המסתכל קדימה אני קורא לממשלה לעשותו ולבחון את כלל ההפסדים של כל העסקים הקטנים והבינוניים במדינה עקב הקורונה ובכמה ירדו רווחיהם. זו לא חכמה לצפות מבעל עסק לאכול חסכונות, שחלקם משמשים לפנסיה שלו ושל משפחתו. אני מצפה מהממשלה לגלות רוחב לב. זו העת לעשות צדק עם בעלי העסקים הקטנים התלויים בבית העסק שלהם להביא אוכל הביתה, והם אף אחראים לפרנסה של אלו שעובדים עבורם. כן, אני מצפה מהממשלה, להחזיר את בעל העסק הקטן והבינוני למצבו שלפני הקורונה. כמו בסרטים שמקפיאים את התמונה ואחר כך לוחצים PLAY והכול חוזר לקדמותו.
זה לא מופרך, והחשבון יכול להיות מאד פשוט: ממוצע הרווחים של 3 השנים האחרונות, או בעסקים פחות ותיקים - שנתיים, או שנה פחות, כמה שהמדינה כבר העניקה להם. יגידו לי שאין מספיק כסף? ואני אומר לכם, כמי שהיה שם, שיש! ישראל חייבת לגייס בהלוואות משוקי ההון בעולם את הכספים הנדרשים כדי להוציא את בעלי העסקים מהקבר הכלכלי בו הם נמצאים, וכן להחזיר אותם לנקודת המוצא. זה צדק. התוצאה תהיה שהבעלים של עסקים רבים, כולל אלו שכבר נסגרו, יוכלו להחיות את העסק, לספק תעסוקה לשכירים רבים, לפרנס את משפחתם, לחזור למעמד הכלכלי בו היו לפני הקורונה. זו המחוייבות החברתית והמוסרית שלנו. לא פיצוי חלקי - שיפוי מלא.
ויש עוד קבוצה שליבי איתה. יזמים שהקימו את עסק החלומות שלהם בשנת 2019 או בתחילת 2020. הם כמעט שלא קיבלו פיצויים, כי לא היו שנים קודמות שניתן היה להשוות אליהן את הירידה בהכנסות. ואני אומר - אם אנחנו, כחברה, ננטוש אנשים אלה - אנחנו עושים להם עוול. רק מי שהקים עסק, השקיע בו עשרות או מאות אלפי שקלים, לקח הלוואות כדי לממן את הקמת העסק מתוך הנחה שהכנסות העסק ישלמו את החוב - רק אדם כזה מבין מה זאת אומרת - כשמישהו פתאום בא ומנתק לך את באחת את החיבור בין העסק לבין העולם. זוהי טרגדיה. הממשלה חייבת לסייע בנדיבות גם לבעלי העסקים הללו, באופן שיאפשר להם לנשום. כשאנשים אלה באים לבנקים - הבנקים מסרבים להעניק להם הלוואה, גם בערבות מדינה, כי הרי מדובר בעסק שעוד לא הוכיח את עצמו. אני בעד שהמדינה תגיע להסכם עם הבנקים לערבות מלאה לכספי ההלוואות לעסקים שאינם נספרים בשום מקום, וההלוואות הללו יהיו לתקופות ארוכות, 10 שנים, בריבית מינימלית במיוחד, שהרי מדובר בהלוואה בטוחה לגמרי ומתן דחיה (גרייס) לכמה שנים.
בשורה התחתונה - אני קורא גם לממשלה הנוכחית וגם לממשלה הבאה לדאוג לכך שמעכשיו, ובאופן רטרואקטיבי, בעלי עסקים, המפרנסים מאות אלפי משפחות, לא ידורדרו כלכלית באופן חסר תקנה, לא צודק. המדינה חייבת להם זאת.
פרופ' שמעון שטרית הוא שר הכלכלה לשעבר ומועמד לנשיאות המדינה