"נותרתי חסר כל": המסר של הקצין שהסתבך לאנשי הקבע

אומרים שבכל שכיר מסתתר עצמאי מתוסכל שחולם על היום שבו יהיה אדון לעצמו ויעשה לביתו. גם שאול (השם המלא שמור במערכת), איש צבא לשעבר מדרום הארץ, חלם בגדול, רק שהחלום הוורוד שלו על מיליונים בבנק הפך לחלום בלהות שהסתיים בחדלות פירעון.

אנחנו נפגשים לשיחה מפוכחת שבה שאול (גרוש+2, בעשור החמישי לחייו) מכה על חטא היוהרה ("הסתחררתי מהכסף הגדול וחשבתי שאני כל יכול, עד שנותרתי חסר כל"), ויש לו מסר חשוב לכל אנשי הצבא ש"פורשים וחושבים שהם יודעים הכול, ובסוף, כשהם יוצאים לפנסיה, הם חוטפים כאפה על החיים באזרחות".

במשך 18 שנה הוא שירת בתפקיד רב סרן במיל' בכל הגזרות החמות - עזה, חברון ולבנון. בתפקידו האחרון היה בעל תפקיד בכיר במרחב איו"ש. לפני כן היה קצין שלישות חטיבתי, משם הוא סוחב חוויה מבעיתה של כמעט לינץ' שעבר: "הייתי בסיור לילה בחברון, ובטעות נכנסתי עם הנהג שלי לשטח A. התחילו להתאסף מסביבנו הרבה אנשים, ברגע האחרון הגיעו לחלץ אותנו", הוא נזכר.

זמן לא רב אחר כך החליט לפרוש מהצבא ולצאת לשוק האזרחי. תחילה עבד עם רשות מקומית באזור הדרום עד ש"הבנתי שלהיות שכיר זה לחיות כל הזמן עם תקרת זכוכית נמוכה, וזה לא התאים לי, כי היו לי חלומות גדולים".

אז מה עשית?

"החלטתי לקחת את הכסף שקיבלתי עם השחרור מהצבא - סדר גודל של מאות אלפי שקלים - ולהקים חברה קבלנית".

היה לך ניסיון בתחום?

"לא ממש, שזו בעיה ראשונה, אבל פתחתי את החברה עם שותף שאמר שהוא מכיר את עולם הבנייה לעומק. ההיכרות שלי איתו אמנם הייתה שטחית, אבל ראיתי שיש לו קשרים שבזכותם נוכל לקבל מכרזים גדולים. היו לנו כמה חודשים טובים, והייתה הכנסה של 10 מיליון שקל, שזה אדיר. אבל אחרי ירח דבש קצר התחלתי להבחין בדברים מחשידים. פתאום גיליתי שהשותף הנחמד שלי הוליך אותי שולל ומשך מהחברה סכומי עתק. כששאלתי אותו על זה, הוא אמר שזה לטובת מקדמות, שזה דבר מאוד מקובל בענף הבנייה. רק זמן רב אחר כך, כשהצלבתי מידע, ראיתי שמה שהוא אומר זה לא בדיוק מה שקורה בפועל. אולי זה לא גובל בפלילים, אבל זה ללא ספק נגד טובת החברה. כשגם הבנק אמר שההתנהלות שלנו לא תקינה, הבנתי שאני בבעיה".

בשלב הזה שאול יכול היה לקפוץ מהרכבת שדהרה לתהום כלכלי, אבל לדבריו משיקולי אגו ועודף תמימות, העדיף להיפרד מהשותף ולהמשיך הלאה עם החברה שהפכה להיות בבעלותו היחידה. "לא חששתי, כי היו לי חוזים גדולים מאוד, בסדר גודל של 4 מיליון ו-6 מיליון שקל, עם חברות בנייה ענקיות באזור הדרום. הבעיה הייתה שפתאום התחלתי לנהל עשרות עובדים כשאני לבד. זה היה גדול עליי, העומס הכריע אותי".

מה זה אומר?

"זה אומר שמוטת השליטה הייתה גדולה מדי והתחילו ליפול לי כדורים מהידיים. לקחתי ארבעה פרויקטים בעת ובעונה אחת, ולא עמדתי בזה. מנהלי הפרויקטים באתר, שמונו מטעם החברה הקבלנית, התחילו לדווח לי על עובדים שלא מגיעים ומזייפים בעבודה. במקום מסוים התחייבתי על 20 עובדים והגיעו רק עשרה. התשלומים מהחברות, שבהתחלה זרמו טוב, הפסיקו להגיע בצורה סדירה, ואז שקעתי בבוץ יותר גדול. לא הצלחתי לעמוד בתשלומים לעובדים והם פתחו בשביתה איטלקית, מה שסיבך אותי עוד יותר".

מה עשית?

"פניתי לחברות והסברתי להן שהעובדים לא מגיעים מפני שהן לא מעבירות לי כסף עבורן. התשובה שלהן הייתה חד משמעית: זו בעיה שלך".

בשלב הזה שאול מגלה שהוא מסובך בחובות של 3.5 מיליון שקל - גם באשמת השותף שלו לשעבר, גם באשמתו. "זה מצב קשה מאוד, אין לך יום ואין לך לילה. אתה כל הזמן בפחד - מהבנק שמוריד את השלטר וגומר עסק ענק ברגע אחד, ומכל מיני טיפוסים לא סימפתיים שהגיעו אליי ודרשו את הכסף שלהם. למזלי, לא הסתבכתי עם אנשים מהשוק האפור, אבל הם גם לא היו בדיוק גבאים של בית כנסת. הם דרשו את הכסף שלהם - ובצדק. בהתחלה אמרתי להם שאסדר הכול והתכוונתי לזה, עד שראיתי שההרפתקה הזו גדולה עליי".

באופן טבעי, הצרות הכלכליות הכריעו את היחסים של שאול עם אשתו ובינואר האחרון השניים התגרשו. "אין לי טענות לאישה", הוא מסביר. "המשפחה כולה נכנסה לסטרס. מצאתי את עצמי נופל מגג העולם לבור ללא תחתית. אני יושב וחושב איך הגעתי למצב הזה? מה בסך הכול רציתי? להתבסס כלכלית. זה פשע?".

שאול הגיע למסקנה שהוא צריך ללכת להליך של פשיטת רגל. הוא פנה לעורך דין שיטפל בנושא, אבל לדבריו "במקום שהוא יעזור לי הוא סיבך אותי עוד יותר, כי הוא לא עשה את העבודה שלו ולא דיווח בזמן. אני אדם מאוד מסודר שמדווח עד לרמה של 10 אגורות, ופתאום אני מגלה שעורך הדין החובבני שלקחתי לא מתפקד והבור שלי גדל וגדל. קיבלתי חום".

בניסיון אחרון לצאת מהצרה שלו הגיע "בדקה ה-91" כהגדרתו למשרד הופמן-רוז, שמצא את המתווה הנכון עבורו. "שאול הגיע אלינו מיואש עם חובות של מיליוני שקלים", מספר עו"ד צביקה הופמן. "פתחנו בהליך להסדרת חובותיו, תוך הסרת העיקולים וההגבלות שחלו עליו. החזרנו לו גם את רישיון הנהיגה והוא החל לעבוד כאזרח מן המניין שנמצא בדרך הבטוחה לשיקום כלכלי".

שאול, מה הלקח שלך מהפרשה?

"לא לקפוץ מעל הפופיק. לא לעשות עם עסקים עם אנשים שאתה לא מכיר מצוין ולא סומך עליהם במיליון אחוז, וגם אז לפקוח שבע עיניים ולבדוק אנשים עם פינצטה".

אולי לא כדאי להיות יזמים עצמאיים בישראל?

"לא, זו מסקנה מופרזת. אני לא אומר לאנשים 'אל תנסו'. מי שלא יזום, לא יצליח, אבל צריך ללכת עקב בצד אגודל".

איך אתה היום?

"ברוך השם, חי כמו בן אדם צנוע, בלי חלומות גדולים. רוצה רק לגמור את החודש ולא להסתבך בהרפתקאות גדולות מדי".