סנט פטריק'ס דיי: מיתוג של חג דתי כמסיבה המונית

גם בתקופות קדומות הבינו חכמי הדת, כמעט כל דת, את הצורך האנושי להתפרק, לשתות, לחגוג ולשכוח מהצרות. לרוב המסורות העממיות יש את הקרנבל שלהן, אפילו אצלנו מקפידים על עד-לא-ידע בפורים ובאירופה, גם בתקופות החשוכות שלה, נהגו לקיים "ירידים" היו מפלטם העונתי של אנשים פשוטים שעבדו קשה לפרנסתם והיו נתונים למרותה של הכנסייה. ולמרות שאין כמעט עמים שלא אמצו לעצמם לפחות יום אחד ששלמה בראבא בתפקיד יאצק המיתולוגי מכנה: "לסתום את המוח ולשמוח בכוח", ספק אם יש מיתוג טוב מזה שלו זכה יום חגו של הקדוש פטריק, פטרון האומה האירית.

הנה הסיפור על רגל אחת: פטריק היה מי שהפך את האיריים מפגאניים לנוצרים מאמינים, כשהמיתולוגיה העממית מייחסת לו אפילו מעשה "החלילן מהמלין": לפיו מלמל פסוקים שגרמו לכל הנחשים באירלנד ללכת בעקבותיו, עד שנכנס לים - והם אחריו, שם טבעו - ומאז אירלנד נקייה מנחשים.

בין אם מאמינים לזה ובין אם לא, הרי שכל מי שביקר פעם בדאבלין, קורק - או אפילו ערים ברחבי העולם שבהן יש ריכוז גבוה של צאצאי מהגרים מאירלנד - מליברפול דרך בוסטון וכלה בסידני, אוסטרליה, לא יכול לחשוב על כך שפעם היה מדובר בחג מקומי וצנוע, שמתחיל בביקור בכנסייה ונמשך בארוחה משפחתית, אם תרצו, מעין מקבילה אירית-קתולית לפסח או לראש השנה שלנו.
מצחיק לחשוב שסוכני השינוי של החג הזה, היו היריבים המרים: חיילים בצבא האימפריה שעליה השמש לא שקעה מעולם ולעומתם מהגרים מאירלנד.

הראשונים נשאו בגאון את המותג האירי המפורסם ביותר, הסטאוט, הבירה הכהה שהמציא ארתור גינס, כמעט לכל מקום בו הונף דגל הממלכה המאוחדת: קמפיין פרסומי מוצלח, מקורי ואפילו נועז - בוודאי בימים ההם, גרם להם להאמין שלגימה מהנוזל המריר והקרמי מרחיקה מהם את המחלות (והרופאים).

האיריים שגלו מארצם בשל הרעב הגדול, הביאו את החיבה אליו כמעט לכל מקום בעולם.
אנחנו, הישראלים אוהבים להתהדר בעובדה שגם במקום הנידח ביותר על פני כדור הארץ יימצאו לפחות אחדים מאתנו. רק שהאיריים היו שם קודם - עם שלמרות שבסיסו ומולדתו נותרו על כנם, נפוץ ברחבי העולם - בדגש על ארצות העולם החדש שהבטיחו עתיד כלכלי טוב יותר.

עם ההגירה באו הפאבים - ועמם המשקאות האופיניים, בעיקר ויסקי ובירה. שכניהם הסקוטים שונאים את האמת הזאת, אבל עדויות היסטוריות מוכיחות שהוויסקי זוקק באירלנד הרבה לפני שהגיע לסקוטלנד.

שוק האלכוהול העולמי רווי במותגים מתוצרת אירלנד. אפילו בישראל ניתן למצוא מגוון נאה של סוגי ויסקי אירי, מבושמיל'ס הקטיפתי ועד ליצירות מופת של ממש כמו טילינג, אבל המותג המזוהה ביותר עם מדף המשקאות האירי (והנמכר ביותר מביניהם) הוא הג'יימסון.

גם בירה אירית ניתן למצוא בישראל, עם מותגים כמו אוהר'ס או מרפי'ס, אבל שיא הגינס (כן, יש קשר) שייך לגינס - מותג שכמוהו כברית או אחווה בין כל לוגמיו.
האיריים טוענים שצריך לטעום גינס שלוש פעמים לפחות, שכן טעמה המריר עלול להרתיע בתחילה, אבל מי שצלח את שלוש הטעימות, התמכר לעד.

בחזרה לברים או ליתר דיוק: הפאבים. הפאבים האיריים, לרוב דומים במראה ספון העץ שלהם, הפכו למוקדי משיכה לתיירים כמעט בכל עיר בעולם. למה? כי פאב אירי הוא מקום נהדר להתחיל בו ביקור בעיר או בארץ זרה: תמיד ירצדו ברקע אירועי ספורט מעל מסכים - ותתפלאו, יש מקומות בעולם שבהם לא שמעו על נתניהו ולפיד, אבל אין מקום שבו לא מכירים את מנצ'סטר יונייטד או ברצלונה. תמיד יהיה בהם צוות דובר אנגלית - וכשיש שפה משותפת ונושא שיחה משותף - קל לברר היכן מומלץ לבקר. נסו את זה פעם ולא תצטערו.

אחד הסימנים המבהקים של תרבות השתייה האירית הוא ברז הגינס מהחבית. הבעיה היא - כמו שאוהבים האיריים לומר: "גינס אינה 'טיילת' טובה" - ואכן תחזוקה הולמת ומזיגה נכונה של הבירה הקשוחה למראה אך הרגישה גרמה לפערים גדולים בין פאב לפאב. הפיתרון הגיע בדמות פטנט של חנקן כלוא בתוך כדורית קטנה ומשתחרר ממנה בעת פתיחת הפחית - שמזיגה נכונה ממנה מדמה "פיינט" (כחצי ליטר, מבלי להיכנס לדקויות כרגע) מושלם של גינס מהחבית.

הפאבים האיריים ייחצנו היטב את תרבות השתייה האירית ואת שמחת החיים שגם אסונות וכיבוש לא יכלו לה - והפכו למוקדי משיכה ברחבי העולם, בעקבותיהם יצא גם החג הדתי-במקור והפך לנחלתם של עשרות מיליוני חוגגים ברחבי העולם, היום, ב-17 במרץ.

השנה ישראל - ואולי גם מדינות אוקיאניה, יהיו כמעט המקומות היחידים שבהם ניתן יהיה לחגוג גם בחוץ ואפילו בבר. בעוד שאירופה וצפון אמריקה, הנאנקות תחת מה שמכונה "הגל השלישי" של הקורונה, ספונות בבתים.
ובכל זאת, גינס העולמית דאגה להפיץ "ערכת מסיבה" שמחולקת כשי למי שרוכש ארגז של 24 פחיות "דראפט גינס" (העלות הממוצעת, בין 140-160 שקלים ל-24 פחיות). בערכה, כובעי צילינד ממותגים, חולצות, שרשרות דגלים, בלונים בצבעי ירוק (אירלנד) ושחור (גינס).

חלק מהערכות הגיעו גם לישראל - ולמרות שאנו יכולים לחבוש את הכובע ולצאת לפאב, הם מעלות חיוך על פני כל חובב גינס אמיתי.

נדמה שלמותג הזה קשורים אינסוף סיפורים, מהתפקיד שמילאה הבירה בהזנת תינוקות בימי הרעב הגדול, דרך ספר השיאים המוזרים שהגתה המבשלה ועד לאנקדוטה ההיסטורית לפיה הלורד מוין, שחוסל בידי אנשי לח"י, היה (לפני ששימש כשליחו המיוחד של צ'רצ'יל לאזור) מנכ"ל המבשלה. אבל לפני שנעבור אליהם, אפשר בהחלט למזוג באיטיות את הנוזל הכהה - מי שאוהב, מכור. מי שלא - לא יאהב לעולם ולהרהר במטמורפוזה שעבר היום הזה - מיום של חג דתי לאירוע של מסיבות המוניות ברחבי העולם. אז לחיים, או כמו שאומרים האירים: "סלאנצ'ה".