עוסק בעיתונות מאז 1993. מציוני הדרך הבולטים בדרכו בתקשורת: מדור ביקורת הטלוויזיה בעיתון "גלובס", כתיבה רבת שנים על מגוון נושאים עבור מגזין "בלייזר" ועריכת מוסף העסקים השבועי של "מעריב". נוסף על עיסוקיו העיתונאיים "הרגילים", מגיש קיפניס תכנית רדיו שבועית בשם "סנהדרינק" (רדיו ת"א), העוסקת בתרבות השתייה בישראל
כתבה מצוינת אחת על אירוע בני הערובה בקיבוץ בארי ששודרה באולפן שישי חרגה מהטון השולט באולפני החדשות והציגה לא רק את הישגי צה"ל, אלא גם את הרגע החשוך ביותר שלו ושלנו. על הדרך היא הצליחה גם להסביר מה צריך להיחקר ומה רק להיבדק
הידיעה על נפילתו של גל איזנקוט הייתה החדשה המרכזית של הערב, אבל הציבה גם דילמה בפני עורכי מהדורות החדשות: איך לדבר על מה שמעורר עניין בלי להבדיל בין דם לדם
ככל שמתרחקים מהרעש שפקד את ישראל לפני כחודשיים, מבחינים ברעשי המשנה: אלה שיעצבו מחדש את המפה החברתית והפוליטית בישראל. מה זה אומר על הקארמה של נתניהו? לא תאמינו
זה היה מהסיפורים המוזרים ביותר של המלחמה: מחקר אקדמי טען שמשקיעים שידעו מראש על המתקפה גרפו הון עתק בעסקת שורט על מניות ישראליות. ואז התבררה שגיאה דרמטית בקריאת הנתונים, קצת כמו מה שאירע לכולנו ערב המלחמה
אל המלחמה הזאת יצא עם ישראל באמונה שלמה - ועם כל יום שחולף מתברר האשראי הזה, שנתנו לממשלתנו ולצבאנו, כשעון החול האמיתי. נדיב בהרבה מזה הבינלאומי, אבל לא בלתי מוגבל
המהדורה המרכזית של חדשות 12 הפכה למדורת השבט של ישראל. חבל רק שבסופה מתברר שהמניפולציות של לשכת נתניהו וקמפיין הבחירות של יוסי כהן חשובים יותר מהתחקיר על השתקת התצפיתניות
בעוד ההפגנה למען שחרור החטופים מתחילה להזכיר בשוליה את מחאת קפלן, ניסה ראש הממשלה לנכס לעצמו את מה שבעיניו הוא הצלחה גדולה. הבעיה של שני הקמפיינים היא שהציבור הישראלי נמצא כבר מזמן במקום אחר
אזרחי ישראל, שלפחות על פי הסקרים מאסו בנתניהו, יכולים להתחיל להיות מודאגים גם ממי שאימצו כאלטרנטיבה: בני גנץ, שעדיין לא מבין שנתניהו לא זקוק לו כדי לנצח במלחמה, אלא כדי לחלוק באחריות במקרה שתסתיים בתיקו מביך ומביש
דעת הקהל יכולה לייחל לשחרור של עוד חטופים ובמקביל לפנטז על חיסול חמאס, אבל ממשלת ישראל מתכנסת לרגע האמת שלה: שתי מטרות המלחמה עולות על מסלול התנגשות. לשם שינוי הבעיה היא לא מה שאומרים כל חברי הנהגת המדינה, אלא מידת האמון שרוחש הציבור לדבריהם
בין ההחלטות הרעות שקיבלה ממשלת ישראל לאחרונה, אישור תקציב המדינה היא הרעה מכולן: פשע כלכלי שבמסגרתו מי שהתייצבו כדי לשלם את מחיר המלחמה בחזית, הם גם אלה שיישאו בעול אחרי שיפשטו את המדים
ההתקפה חסרת הבסיס של יו"ר ועדת הכספים על נגיד בנק ישראל, מבטאת בעיקר את המצוקה שאליה נקלעה ההנהגה הפוליטית של המגזר החרדי נוכח המלחמה
נוכח ההפוגה בקרבות אפשר להפנות מבט אל מי שסיימו את תפקידם הציבורי: השמאלני, העסקן, השופר וההוא שלא רואה אף אחד ממטר. ארבעה סוגים של ישראלים שלא יגיעו ליום שאחרי
אחרי כמעט חודשיים שבהם מוכרים לנו שחמאס כתוש, פגוע ומתחנן להפסקת אש, קיבלנו מפגן של כוח מצד הארגון, שמשתלט על יו"ש מבלי לירות כדור אחד ומהתל בישראלים ובמתווכים. חידוש מאסיבי של הלחימה בתום ההפוגה יהיה התשובה ההולמת היחידה
מדינת ישראל נצמדה למסך כמו שלא נצמדה מעולם, כדי לראות את החטופים שבים לביתם. חמאס מצידו ניצל את זה עד תום ולרגע אחד הזכיר לנו שעם כל התקוות למיגורו במהירה, בינתיים הוא העביר לידיו את השליטה במהלך האירועים
האם ניצחונו של חירט וילדרס בבחירות בהולנד, מלמד שאירופה, שעד אתמול רצתה לגרור אותנו להאג, מתחילה להתפכח? מוקדם לומר. מה שבטוח הוא שידידי ישראל החדשים הם מי שנחשבו עד אתמול סכנה ליהודים
ממשלת ישראל קיבלה בלילה את ההחלטה היחידה שיכלה לקבל. האם היא טובה או גרועה? הכל תלוי במה יקרה בשלב הבא. העם שיחבק בקרוב את ילדיו האובדים, לא יסתפק בפחות מהכרעה ברורה: ריסוק חמאס - ולא כמטאפורה
לא רק למשפחות החטופים מגיעה הנהגה אחראית, אלא גם לעם ישראל. אבל במקום שנתניהו יכריע בסוגייה, הוא מותיר אותה בידי השוליים הסהרוריים של ממשלתו או צייצנים-מקורבים. הבעיה אינה שהוא לא לקח אחריות על המחדל שהיה, אלא על זה שהוא מתנער מהמחדל המתהווה לנגד עינינו
מחשבים מסלול מחדש: לא רק ליבם של הישראלים נשבר ב-7 באוקטובר, אלא גם תפישת העולם של רבים מאתנו. איך תיראה המפה הפוליטית ביום שאחרי? השמאל יקבל ממשלה ללא נתניהו, הימין - את כל השאר
זו הייתה ההופעה הפומבית הטובה ביותר של נתניהו, אבל אולי משום כך היא הדגישה את מצוקתו והבליטה את היכולת הפנומנלית שלו לקחת אחריות רק על הצלחות תוך שהוא מדביק את ההכרעות הבעייתיות לאחרים. לפרקים זה היה מרהיב, אבל אמין? אפילו לא לרגע אחד
מה שלא עשו מיצגים ותהלוכות של נשים במצנפות, עשו המראות של נשים בכומתות. לוחמות צה"ל הוכיחו לנו שבישראל, כל שוויון, אפילו מגדרי, נקנה רק בדם
גם מי שלא מאמין בחפותם של האזרחים בעזה, לא יכול להתעלם מהמספרים: אם תמשך הלחימה בקצב הזה, מספר ההרוגים הפלסטינים יעבור את הכמות שהצטברה בכל מלחמותיהם מול ישראל וסבבי הלחימה גם יחד
מדינת ישראל הולכת ומתקרבת לרגע של הכרעה כמעט בלתי אפשרית בסוגיית החטופים: האם החזרתם תהיה תמונת הניצחון או שמא תהפוך לתמונת הניצחון של חמאס? הבעיה אינה רק שההכרעה קשה, אלא שעצם קיומו של דיון ענייני הוא בלתי אפשרי
אחרי שגמרנו להשוות בין המחדל של יום הכיפורים לזה של שמחת תורה, הגיע הזמן להתחיל להשוות בין השנים 1974 ל-2024: שתיהן ייזכרו כאלה שבהן החל סופן של מפלגות ששלטו בישראל במשך עשרות שנים
אחד מסימני ההיכר של נתניהו הוא הימנעות מפעולה. כמו אלמנטים אחרים של התנהלותו, גם זה מתגלה כמשהו שיכול לעבור איכשהו בימי שלום, אבל מסוכן מאוד בימי מלחמה
נבחרת ישראל רצתה לנצח, אבל שקעה בבוץ של קוסובו. גם צה"ל רוצה לנצח, אבל כדי שלא ישקע בחולות של עזה, הוא מוכרח להפסיק לפנטז על אירופה ולזכור שאנחנו במזרח התיכון
בני גנץ ויואב גלנט משדרים אחוות לוחמים שאינה כוללת את ראש הממשלה. בעוד השניים נראים כמי שבעוד רגע יוציאו את פק"ל הקפה ואת העוגיות של אמא, נדחק נתניהו אל מחוץ לתמונת האחווה הזאת. שפת הגוף שלו במסיבת העיתונאים אמש מלמדת שגם הוא מכיר בכך
מאחריות ועד תמרון, מבלה חדיד ועד הגרי, מקושמרו ועד רחל מאופקים, מחות'ים ועד שפם: כל המונחים שנכנסו לחיינו בסערה עם פרוץ המלחמה ושינו את השיח, וגם אותנו - לתמיד. אות, מערכה: פרויקט מיוחד
מרוב עיסוק בסוגייה: "ייקח או לא ייקח אחריות?" כמעט שהחמצנו את הסיפור האמיתי: נתניהו הקים ממשלה שלא מסוגלת לתפקד, בכל החזיתות. הטיפול הכושל שלה במשק אולי לא גובה מחיר בחיי אדם, אבל זועק לשמים
אדם נוימן היה היזם המושלם עם רעיון שהצית את הדמיון, אבל אחרי הנסיקה הגדולה הגיעה הקריסה. בשבוע בו ביקשה את הגנת בית המשפט מפני הנושים, אפשר להתחיל לסכם את עלייתה ונפילתה של WeWork כסמל לכלכלה החדשה
אוהבים אלכוהול ורוצים לתרום למען יישובי הדרום? זה הזמן להכיר את היוזמה הכי שמחה בנסיבות הכי עצובות: מזקקי האלכוהול בישראל נרתמו להשקת מארז מיוחד שכולו אהבה לנגב המערבי ותושביו
