הפקק והדילמה החברתית: הצד השלילי של ראשי המפלגות

"מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל", שרו משינה, בהלימה מוחלטת לכאוס הפוליטי של היום. חברי הכנסת יודעים שכדי להגיע לפיתרון כולם צריכים לתרום מעצמם, אבל נשאבים שוב לחשיבה האינדיבידואלית. בפסיכולוגיה זו נקראת "דילמה חברתית", ובמצב הזה הוכח שכולם מפסידים

  • רובי ריבלין
דנה פאן לוזון
בווידאו: ריבלין הטיל את המנדט על נתניהו - "החלטה לא קלה מוסרית וערכית" (צילום: לע"מ)

ביום שני נרשמה דרמה גדולה בבית הנשיא, כשמפלגת "תקווה חדשה" בראשותו של גדעון סער בחרה להימנע ולא המליצה על שום מועמד מצידה להרכבת הממשלה. הרגע הזה היה יכול להביא אותנו קרוב יותר לפתרון הפקק הפוליטי שמסרב להשתחרר, אך גם אתמול זה לא קרה. איך זה שכשיש דרך יציאה מוותרים עליה בטענה שהיא לא נכונה? הרי יכולנו לצאת מהפקק, אז למה זה לא קרה?

דוגמת הפקק היא לא מקרית. הבעיות הכי גדולות של המציאות החברתית והכלכלית המודרנית, שרק מחריפות בשנים האחרונות ועולות לנו ולמשק כולו הון, הן הבעיות שבהן אנחנו לא מצליחים לזכור שאנחנו לא רק אינדיבידואלים, אלא גם חלק מרוב. חלקנו מתנהגים במנותק ולא מבינים שאם לא נתחיל לתפקד בשיתוף פעולה נחרב את עצמנו ועולמנו במו ידינו.

ביום שני הרשת החברתית בשלל צורותיה קראה ליאיר לפיד מנהיג, בדיוק בגלל אותו מאפיין בעיה. לפיד זכה לקריאות כי לא היה מוכן להמשיך באותה תבנית הרסנית. הוא עצר את הרכב הפרטי והנוחות האישית בצד, יצא מהפקק והסתכל על טובת הכלל. הוא היה מוכן לחכות בצד, נתן זכות קדימה, אפילו אפשר לתת למישהו אחר לנסוע לפניו רק כדי שנוכל להניע. אבל לא כולם עשו את זה, ולסיטואציה כזו קוראים "הדילמה החברתית".

עוד בוואלה! NEWS

מצאנו את דירת היוקרה שחיפשתם. ואפילו יש מלא חברים מסביב

לכתבה המלאה
כשחושבים על זה, אין הבדל בין זה לבין המופע בבית הנשיא (צילום: ראובן קסטרו)

הדילמה החברתית היא מצב שבו מעורבים משתתפים שונים וכל פרט בוחר בנפרד בהתנהגות שמתאימה לו, מה שמוביל לתוצאה שלילית, בסופו של דבר, עבור כולם. נבין את זה מצוין אם נחזור לבעיה היומיומית המוכרת לכולנו - הפקקים.

פקקים הם אחד הגורמים שמייצרים למשק נזקים והפסדים כלכליים רבים. על אף שהדבר ידוע, ודובר על כך לא מעט, נתקשה למצוא הרבה אנשים שבבוקר קמים ואומרים לעצמם 'אני אסע בתחבורה הציבורית כי אכפת לי מהכלל' או 'אני אעצור את בעיה העומס והפקקים'. לרוב ההפך יהיה הנכון, בדרך כלל אדם פועל מנקודת מבטו. הרי ברכב הפרטי יותר נעים ונוח ונכון, זה לא מתחשב בטובת הכלל ולא לוקח את המציאות החברתית הכלכלית בחשבון. את התוצאה ראינו בחג כשכל המדינה הייתה פקוקה. כך גם בזיהום אוויר וזיהום הסביבה. שקית אחת של ניילון שנזרקת בצד הרחוב או בפארק, רק כי התעצלנו ללכת עד לפח, לא מרגישה לנו באופן אישי כמו אסון נוראי, אבל אם כולם יזרקו בצורה אגואיסטית כך את השקית הנזק הסביבתי הכולל הופך לבעיה. אנחנו לגמרי מודעים לכך שזיהום ואיכות הסביבה בעולם כבר הפכו לסוגיה מדאיגה.

אחד הסוגים של הדילמה החברתית נקרא "מחסום קולקטיבי". הוא קיים כאשר חלק מחברי הקבוצה נמנעים מלנהוג בדרך הדורשת הקרבה עצמית, גם אם אותה התנהגות חיונית לקבוצה. זה בדיוק מה שקרה בבית הנשיא. הפוליטיקאים הביטו במפת הפקקים, הם לא היו מנותקים, הם היו מודעים להשלכות של הבחירה, ידעו בברור מה קורה בעקבות המלצה או אי ההמלצה.

מחסום קולקטיבי. חברי תקווה חדשה אצל הנשיא (צילום: ראובן קסטרו)

מתסכל? לגמרי. כך מוכיחים גם חוקרי הפסיכולוגיה החברתית, שבחנו במספר מקרים את שאלת המחסום הקולקטיבי ואת השאלה האם יצליחו אנשים לדחות את טובתם האישית המידית כדי להגיע לתוצאה הרצויה מבחינת הכלל.

בניסוי ישבו סטודנטים סביב קערת בוטנים והנסיין הסביר לנבדקים שעל כל אחד מהם לאסוף מספר מרבי של בוטנים. כל משתתף יכול לקחת כמה בוטנים שהוא רוצה, כאשר בכל 10 שניות מתווספים לקערה עוד בוטנים וכך הקערה מתמלאת מחדש, אבל אין להשאיר אותה ריקה. האסטרטגיה הנכונה היא כמובן לאסוף בוטנים לעצמך אבל לא לחסל את הקערה. התוצאה היא שהבוטנים חוסלו עוד בטרם חלפו עשר השניות הראשונות, בלי שיתוף פעולה וללא ויתור למען הקבוצה. המשאב חוסל עוד לפני שהתמלא, למרות המציאות והשלכותיה הברורות. כולם נשארו מהר מאוד בלי כלום. לעיתים קרובות אף הפכו הסטודנטים את הקערה על פיה ורוקנו את תוכנה על הרצפה, שהם מנסים לאסוף באנוכיות כמה שיותר בוטנים לעצמם. גם ביפן, שנחשבת קולקטיבית יותר בתרבותה, התקבלו תוצאות דומות לסטודנטים והם דאגו לרווחתם האישית. החוקרים מצאו כי למרבה הצער הנבדקים ממשיכים לנהוג באנוכיות, גם כאשר הם מבינים את הפוטנציאל ההרסני הטמון בבחירות אלו.

הפסיכולוגיה החברתית מציגה תמונה ברורה - דילמות חברתיות קשות לפתרון. גם אלה הפוליטיות מחייבות שיתוף פעולה, שבלעדיו אנחנו נשארים תקועים. כל זה היה נכון ללא התזכורת הכי חשובה: הפוליטיקאים נבחרו על ידינו כדי להוציא אותנו מאותה דילמה וצרה. הפוליטיקאים שם לא לטובתם האישית אלא לזו החברתית והפוליטית. הם לא נוסעים ברכבם הפרטי אלא בנתיב הציבורי. חלקם מבינים את תפקידם, אבל חלקם, במקום ללחוץ על דוושת הברקס ולתת גם זכות קדימה, לוחצים בחוזקה על הגז ומביאים אותנו שוב להתנגשות.

הבוקר הוטלה משימת הרכבת הממשלה שוב על בנימין נתניהו, גם הפעם ללא רוב. בנוסף, הנשיא ריבלין עמד והצהיר שהייתה זו החלטה קשה, מוסרית וערכית. אם נישאר באותו עולם הלקוח מהכבישים -זה מרגיש כמו תאונה.
.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully