האמנות היא חלק מהעולם והיא החליטה שכדאי לשמור עליו

על פי הרשימה של קרן הביאנלות העולמית, מדי שנה מתקיימות ברחבי העולם יותר מ-270 ביאנלות - אירוע אמנות שמתקיים אחת לשנתיים, ושבדרך כלל מוקדש לאמנות עכשווית. מדובר ב-270 אירועים גדולים שמושכים אל הערים שבהן הם נערכים חובבי אמנות מכל העולם, חמושים בשקיות בד רבות (כיאה לאירועי אמנות), שלוגמים יין מכוסות פלסטיק קטנות ושמסתובבים עם ערימות של קטלוגים, ספרי אמן ושל חומרים מודפסים אחרים.

לכל זה יש כמובן מחיר סביבתי לא מבוטל: טביעת הרגל הפחמנית של הטיסות שבהן מגיעים מאות אלפי אנשים, הנייר ושאר חומרי הגלם שבהם נעשה שימוש להקמת האירוע, שינוע של יצירות אמנות לעיתים מקצה אחד של העולם לקצה האחר, ועוד.

דוגמה מובהקת למחיר הסביבתי שטומנת בחובה האמנות העכשווית היא היצירות של האמן האמריקאי ג'ף קונס (שאף הוצג השנה במוזיאון תל אביב). האמנות של קונס מייצגת ערכים קפיטליסטיים של רהב וראווה, עושר ופטישיזם, העבודות שלו שוקלות מאות טונות, עשויות מחומרים כבדים ותעשייתיים והשינוע שלהן מורכב ואחראי לפליטות גזי חממה יותר מאשר אצל יצירות סטנדרטיות אחרות. מבחינה חומרית אין שום דגש על מחזור ומחשבה סביבתית, להפך, האמנות משקפת בזבזנות ומפגינה אדישות מוחלטת לבעיות הסביבה בעולם.

עולם האמנות תמיד שימש כזירה משמעותית למחאות פוליטיות ולפעילות חברתית. לכן, בשנים האחרונות גוברת הביקורת כלפי עולם האמנות שאינו שותף באופן פעיל יותר במאבקים סביבתיים. אולם לאחרונה אפשר לראות יותר ויותר אמנים שעוסקים בתכיפות גוברת בנושאי סביבה ואקלים: תערוכות אמנות הנוגעות בצורה ישירה או עקיפה במצב כדור הארץ, יצירות אמנות העוסקות בבעיות אקולוגיות, במשבר האקלים ובנושאים דומים.

כך, למשל, אמנים בינלאומיים ידועים, כמו אולפור אליאסון, סבסטיאו סלגאדו וסטיב מקפירסון, מתייחסים זה מכבר לצורך של החברה להתמודד עם משבר האקלים. אחת העבודות החזקות והמהדהדות מהשנים האחרונות היא Ice Watch של האמנים אליאסון ומיניק רוזינג, שהציבו ברחבת הכניסה למוזיאון הטייט מודרן בלונדון 12 גושי קרח ענקיים שהובאו מפיורד בגרינלנד ושהוצגו בלונדון כמיצב דמוי שעון. מטרת העבודה הייתה כמובן להעלות את המודעות הציבורית לשינוי האקלים דרך קרחון ארקטי אמיתי שנמס לאטו. "אם אנחנו רוצים לשנות משהו בנוגע לאקלים זה חייב להיות באופן מפורש ובצורה פיזית", אמר אליאסון בראיון עיתונאי. "טביעת הרגל הפחמנית של עולם האמנות נותרה ללא פיקוח. מגזר התרבות חייב למצוא דרך ולפתח אסטרטגיות להתמודד עם המצב הזה".

אולם, כיצד עולם האמנות יכול לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית שלו ולמנוע זיהום מיותר במסגרת אירועי האמנות? ביאנלה שתיפתח בחודש יוני 2021 בהלסינקי, בירת פינלנד, מציעה אלטרנטיבה שכזאת, הרואה בשמירה על הסביבה ערך מרכזי. על פי מארגניה, הביאנלה של הלסינקי תהיה "אירוע אחראי מבחינה סביבתית וניטרלי מבחינה פחמנית".

האירוע יתקיים באי וליסארי הסמוך להלסינקי, שמכיל מגוון אקולוגי ייחודי, ויצירות האמנות ימוקמו במקומות שונים באי, תוך הקפדה על שמירת הטבע ומינימום פגיעה בקרקע ובים.

"אני מודעת לכך שעצם תפקידי כרוך בקבלת החלטות אשר יכולות לעזור לתהליכים סביבתיים, אך שינויים אלה לבדם אינם מספיקים", אמרה אוצרת הביאנלה, מייג'ה טאנינן-מטילה. "עלינו לשנות לחלוטין את התרבות סביב תערוכות אמנות, כך שפעולות סביבתיות יהיו לא רק תוספות סמליות, אלא יוטמעו בכל שיטות העבודה היום-יומיות של עולם האמנות. יש לנו חובה לנהוג באחריות, וכאשר עובדים בקנה מידה גדול בהרבה, כמו ביאנלה בינלאומית, תהליכים אלה הופכים לחשובים עוד יותר".

אחד המהלכים שמנסה אוצרות הביאנלה לקדם הוא שימוש ב"מחשבון טביעת רגל סביבתית", שמותאם בעיקר לארגונים גדולים, אך ניתן להשתמש בו גם במוסדות תרבות, במוזיאונים ובגלריות. המחשבון, שפותח על ידי חברת סיטרה (Sitra) הפינית בשיתוף פעולה עם המחלקה למדעי היער באוניברסיטת הלסינקי, מאפשר לחשב את ההשפעה של ארגונים על הסביבה ומסייע להם לאמת ולהפחית את פליטת גזי החממה שלהם.

"במסגרת הפגישות של צוות הביאנלה, כשלא ניתן להחליף פגישה בשיחת זום, הצוות שלנו מחויב לרשום את הנתונים וצריכת הדלק של כל נסיעה במסמך משותף - בין אם זה מעבורת, טיסה או אוטובוס - כל זה על מנת לעזור למטרה העתידית של הלסינקי להיות ניטרלית מבחינת טביעת הרגל הפחמנית שלה עד 2035", הציגה טאנינן-מטילה דרך אחת שבה הביאנלה לוקחת אחריות על ההשפעה הסביבתית שלה. תעשיית התעופה אחראית, על פי הערכות, לכ-5 אחוזים מסך פליטות גזי החממה בעולם. מקור האנרגיה של ענף התעופה כיום הוא אך ורק דלק ממקור מתכלה, כלומר - דלק מאובנים שנשאב ממעמקי האדמה או הים, ונשרף במנועי המטוסים תוך שהם פולטים גזי חממה וגזים מזהמים אחרים.

צעד נוסף של הביאנלה למען יצירת אירוע מקיים יותר, הוא יצירת משרה חדשה בצוות התערוכה: רכז סביבתי, שאחראי לתכנון וליישום נהלים בני-קיימא במסגרת התערוכה. התפקיד כולל מעקב אחר המהלכים הסביבתיים ומדידתם, מציאת פתרונות יצירתיים למחזור חומרים ולקיחת חלק במחקר השואף למצוא רעיונות חדשניים בנושאים סביבתיים מכל רחבי העולם.

באטיות אופיינית, מתברר שגם בישראל הגישה הסביבתית מחלחלת לתוך מוסדות התרבות הגדולים. דוגמה בולטת לכך היא התערוכה "סולאר גרילה: תגובה בונה לשינויי אקלים", שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנה שעברה, עסקה בשאלה כיצד עולם האדריכלות מגיב למשבר האקלים והציגה פרויקטים אקטיביסטיים השואפים לשנות את הדרך שבה אנו חיים. מעבר לעיסוק האמנותי בנושא הסביבה, הוחלט לשים דגש גם על הדרך שבה אוצרים ומפיקים את התערוכה הכוללת מודעות למחזור חומרים ומינימום זיהום.

"הוקדשה מחשבה רבה ונלקחו החלטות עקרוניות לגבי חומרי הגלם שבהם השתמשנו לצורך התערוכה", מסבירה מאיה וינצקי, אוצרת התערוכה ומרצה בכירה בבצלאל מהמחלקה לעיצוב תעשייתי. "רוב החומרים היו ממוחזרים מתערוכות קודמות, וגם אחרי שהתערוכה ננעלה המשכנו את המהלך והעברנו את החומרים לשימושים נוספים או לתערוכות עתידיות".

המהלך הסביבתי של וינצקי היה חלק מדיניות מובנית של המוזיאון בנוסף לאמונה האישית שלה שזה הדבר הנכון והמתבקש לעשות. לדבריה, היתה לכך השפעה רחבה יותר: "אפשר לראות כיצד בהיבט הפנימי של המוזיאון דברים משתנים לטובה וניתנת מחשבה, לדוגמא, להיבטים של שימוש חוזר כעיקרון. בדיוק כמו מחשבות של האדם הפרטי על התנהלות בביתו בהקשר הסביבתי".

כיום, למוזיאון תל אביב ולמוסדות תרבות אחרים בישראל עדיין אין הנחיות וכללי התנהלות רשמיים בנושאי סביבה, אולם הרשויות שאחראיות עליהם, ומממנות אותם, יכולים לזרז את תהליך אימוץ הסטנדרטים הסביבתיים בפעילותם. "עיריית תל אביב היא הראשונה שהכינה תכנית היערכות עירונית לשינויי אקלים, בדומה לערים מרכזיות אחרות בעולם. היא גם מתווה את הערכים האלה במוסדות התרבות שלה" אומרת וינצקי. "כך, לדוגמה, היא עודדה שימוש בחומרים ידידותיים לסביבה או התקנת לוחות סולאריים על גג המוזיאון. העירייה היא למעשה הגוף שמוריד את המודעות הסביבתית לרמת מוסדות התרבות".

אירועי אמנות ימשיכו להתקיים ברחבי העולם והמטרה של מי שדואגים לסביבה בהחלט לא צריכה להיות לבטל אירועים מהסוג הזה. אולם אין ספק שיש מקום לקחת בחשבון שיקולים סביבתיים, לצמצם ככל שניתן שינוע מיותר של עבודות, ולעבור במידת האפשר לקטלוגים דיגיטליים.

הנס אולריך אובריסט, אוצר שוויצרי ואחת הדמויות המרכזיות בחוגי האמנות העולמית, כבר הודיע בשנה שעברה, עוד לפני פרוץ מגפת הקורונה, שהוא מתחייב להפחית את מספר הטיסות שלו. אובריסט ידוע כאוצר שאינו מחמיץ שום תערוכה או ביאנלה והאגדה האורבנית מספרת שהוא נראה בעת ובעונה אחת במספר פתיחות במקביל. להצהרה שלו, בתפקידו כמנהל אומנותי של גלריות הסרפנטיין בלונדון, היתה תהודה משמעותית בעולם האמנות.

הבינאלה בהלסינקי אמנם חרתה על דגלה שמירה על איכות הסביבה, אבל בסופו של דבר היא כנראה תיראה כמו ביאנלות אחרות - תיירים יגיעו, עבודות אמנות יוצבו ואחר כך יתפרקו. ובכל זאת, עצם המודעות והאכפתיות, והצהרת הכוונות הם צעד ראשון וחשוב בכיוון הנכון שמאותת לעולם האמנות ללכת בדרכו, אם כי דרושה עוד עבודה רבה כדי להפוך את עולם האומנות לסביבתי יותר. קיימות היום אלטרנטיבות שונות היכולות לחסוך פליטות פחמן ולהיות ידידותיות יותר לסביבה. כך, למשל, ניתן לקיים תערוכות וירטואליות, תערוכות המשתמשות בטכנולוגית מציאות מדומה (VR) וכך חוסכות את השימוש הרב בחומרים (ובצורך לטוס כדי לראות את התערוכה) ומעבר לקטלוגים דיגיטליים וחסכון בהדפסת ניירות.

הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה