ירושלים בוערת מאלימות בימים האחרונים. זה לא הפתיע אף אחד, ובכל זאת המראות היו קשים ואפילו, אם להיות כנים, מפחידים. התחושה הייתה שעוד רגע וזה מתפוצץ לאירוע שממנו לא תהיה דרך חזרה, יזלוג ויציף את כולם, במיוחד בתקופה כל כך רגישה של חילוקי דעות קיצוניים וקשיים בבניית ממשלה. הכול בער עד שהמשטרה הניחה למתפללים להסיר את המחסומים.
נשאלת כמובן השאלה מדוע מלכתחילה היה טוב להניח אותם. במשך כמה ימים השיחות שהתנהלו באולפנים וברשתות היו סביב נושא המידתיות - מי אלים יותר, אנחנו או הם, וכמובן הדיון בשאלת "מי התחיל". השיח סביב המידתיות הלא שווה הגיע לשיא כשהשר אמיר אוחנה דיבר רק על האלימות כלפי היהודים, בעודו מתעלם באופן ברור מהצד היהודי. זה בוודאי לא יכול להוסיף לרגיעה.
אלימות יכולה להיות פיזית, מילולית ונפשית והיא יכולה להיות גם אלימות רחוקה, כזו ששוללת את הזכויות שלך. הטענה שיש לשים מחסומים כדי למנוע התקהלות בשם הקורונה כשכל המדינה פתוחה לא הרגישה מוצדקת. הנחת המחסומים על המדרגות דווקא בתקופת הרמדאן יכולה להיתפס, ונתפסה, כפגיעה כואבת ואלימה ממש כמו מכה. כן, לאלימות מספר צורות והיום גם בטיקטוק היא עוברת, בוויראליות מרובה.
היה מוזר לראות את כולם משוחחים על אלימות ומנסים לכמת אותה ולתת לה מידתיות. איך אפשר להאשים רק צד אחד שכשבעצם שני הצדדים פועלים? רוצים להרחיב את הבעייתיות בסוגיית המידתיות? איך אפשר למדוד מי האשמים בין שני צדדים, כשמראש הכוחות לא שווים?
"עין תחת עין , שן תחת שן" (שמות כ"א) - זה המסר הברור. כשילד חוזר מהגן ואומר שהרביץ לו אחד הילדים הוא מיד נשאל על ידי לפחות חלק מההורים האם החזיר. ככה אנחנו מחונכים ומורגלים, אנחנו מחזירים. כמו שיש הדדיות חיובית, טובה תחת טובה, היא גם מגיעה בצורתה השלילית כשמכה גוררת מכה. הדדיות היא בעצם נורמה חברתית. כשמישהו עוזר לנו אנחנו רוצים ומרגישים מחויבות להחזיר טובה. כשמישהו עוזר לנו זה מייצר חוסר איזון וחוסר שוויון שדוחף אותנו לרצות להשוות בחזרה. הדדיות שלילית היא בדיוק אותה נורמה - אם התנהגו אלינו באלימות נרצה להשיב. אפשר גם לקרוא לזה במילה היותר שכיחה - נקמה.
נורמה של הדדיות שלילית מחייבת שהתגובה לתוקפנות תהיה קרובה בעוצמתה לזו של ההתקפה, אבל כולנו יודעים שזה רחוק מהמציאות וכשהרוחות לוהטות זה עלול לצאת משליטה. כשמדובר בהדדיות חיוביות זה פחות מטריד. כשמדובר בנורמה השלילית זה אפילו מפחיד. סקר שנערך בארצות הברית מצא כי יותר מ-60 אחוז מהגברים האמריקנים סברו שבמקרים של תוקפנות נגד בני משפחתם רכושם או עצמם התגובה ההולמת תהיה להרוג את התוקף.
נשמע שוויוני ומידתי? הסקר הזה הוא חלק ממחקר כשכל מטרתו לנסות לפתור ולמדוד את בעיית האלימות. על הספר שאסף את המחקרים נכתב כי הוא התחיל כתגובה למותו של מרטין לותר קינג. קבוצת אנשי המחקר מציינים בספר שערכו שמטריד לגלות כי שמונה עשר אחוזים חושבים ששימוש בכוח הוא הפתרון למהומות, מה שמוביל במקרה שלנו למחשבה מדאיגה - מה היה קורה לו המחסומים לא היו מוסרים והמשטרה הייתה ממשיכה ומגיבה?
נקמה קיימת גם בעולם העסקים. במחקר בשוויץ בחנו על ידי סקירת מוח איך מגיבים אנשים כשהם מגלים שרומו על ידי הפרטנרים שלהם כשאלו לא חילקו את הכסף שווה בשווה בין שניהם. כשהנסיינים נתנו להם הזדמנות להחזיר נקמה הם מיד בחרו בה, אבל אם חשבו שהנקמה מתוקה ואחרי שנקמו בעמיתיהם הם ירגישו שהכוחות שווים, לא כך קרה. היום פסיכולוגים מגלים שהנקמה לא באמת מצליחה להרגיע ולתת תחושת סיפוק וצדק. הנקמה רק מייצרת מעגל אינסופי, מכיוון ששיווי המשקל המוסרי של אדם אחד שונה מזה של האחר, בדיוק כמו באלימות.
מחקרים מעידים שאנחנו נגיב אחרת להתנהגות תוקפנית של אדם, אם נקבל בזמן הנכון מידע שיסביר לנו סיבות להתנהגותו האלימה של האדם שמולנו. בחנו את הסוגיה. הנסיין העליב בכוונה את הנבדקים בזמן שביצעו את המשימה, וזאת כדי לעצבן אותם ולגרור אותם לתגובה אלימה. פעם אחת סיפרו לנבדקים שהבודק הוא עצבני ומתנהג בגסות כי הוא לפני בחינה ולחוץ, כלומר נתנו הסבר להתנהגותו הלא נעימה. בקבוצת המחקר השנייה זה נאמר לנחקרים רק אחרי שהם כבר הספיקו לחוות את ההתנהגות הלא יפה.
הנבדקים שסופר להם על הסיבה להתנהגות האלימות של הנסיין לפני המפגש איתו כעסו פחות מאלו שדווח להם אחרי. הם גם הגיבו בתוקפנות נמוכה יותר לעומת אלה שנפגעו ורק לאחר מכן הבינו את הסיבה. הניסוי הזה מעלה עבורנו שאלה חשובה - הרי אין אחד כאן במדינה שלא מבין מדוע מתפתחת תגובה אלימה לכל דבר. יש כאן יותר מסיבה אחת ברורה, זה מאבק של שנים, ובכל זאת - זה לא משפיע על רמת התוקפנות או ההבנה. נראה שהמצב כאן כל כך חמור, שלא מפה תגיע הישועה.
אז סרטון טיקטוק יקבל סרטון טיק טוק אחר או ילבש על עצמו צורה תוקפנית אחרת כתגובה, וככה נמשיך ללבות את השרפה בין תקופה לתקופה. שאלת המידתיות לא מתאימה. מה שבאמת צריך להדאיג אותנו הוא נורמת ההדדיות, הנורמה לפיה יש לנהוג מידה כנגד מידה, מה שמשאיר אותנו תמיד באותו סחרור.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה.