הר של כסף: כמה שווה ההילולה במירון?

אפשר להניח שאם יש משפט שאזרחי ישראל עייפו מלשמוע בסוף השבוע האחרון, הוא: "הכתובת הייתה על הקיר", אלא שהכתובת לא רק שהייתה על הקיר, אלא גם נרשמה בספרי החשבונות (כלומר - לא תמיד נרשמה), מיד ננסה לעסוק בפרטים, אבל מה שבטוח הוא שלצד המסורת היפה של הילולת רשב"י, התקיימה לה מסורת של תעשיית כסף: חלקו למטרות נעלות, חלקו למטרות גשמיות יותר, חלקו מתקציב המדינה, חלק אחר מתרומות - וחלק אחר - משמעותי לא פחות: כסף שקשה מאוד לאתר את מקורותיו ואת יעודו.

הערה אחת חשובה שיש להביא בחשבון בטרם מנסים להעריך את מחזור הכספים שמתגלגל מסביב למירון בכל ימות השנה ובפרט בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, בערב ל"ג בעומר, היא שקשה לשפוט אותה בעיניים חילוניות. דוגמה אחת היא תעשיית הברכות והקמעות שמשגשגת במקום: יש מי שיראה בה, בעיניים חילוניות, בבחינת תעשייה שכולה מרמה. לעומת זאת, בעיניים אמוניות מדובר לרוב בסחר הוגן שמחליף תמורה ממשית, גם אם רוחנית, בכסף.

הוא הדין לגבי פעילויות כלכליות אחרות שנערכות במקום: העובדה שלא כל הכספים, בלשון המעטה, מדווחים ומפוקחים כחוק, אינה אומרת שהם נגרפים בהכרח לכיס פרטי. לעיתים הם משמשים לצרכי הקהילה, לפיתוח האתר, לצדקה ועוד. כלומר, קשה מאוד לא רק להעריך את כמות הכסף שמתגלגלת במדרונות התלולים של הר מירון, אלא גם להתייחס אליו בכלים המקובלים של מדידת פעילות כלכלית בכל מגזר אחר.

ובכל זאת, מדובר בתעשייה שמגלגלת, לכל הפחות, עשרות מיליוני שקלים בשנה, ומחלק מהנתונים עולה אפשרות שאף יותר, הרבה יותר - תלוי איך סופרים את ההכנסות ומה מכלילים בהן, שכן לפעילות על ההר יש השלכות על פעילות כלכלית ומסחרית משלימה - ממערך היסעים בתשלום ועד ללינה באזור.

מדינת ישראל היא שותפה מלאה לתיקצוב האתר, וכן מעבירה כספים ייעודיים לטיפוחו ולאירועים שנערכים בו במהלך השנה, שהגדול והעיקרי שבהם הוא כמובן בערב ל"ג בעומר. כמה כסף מעבירה המדינה? תלוי את מי שואלים ואיזה צינור להעברת כספים בודקים. גם כאשר מדובר במשרדי הממשלה, מלאכה קלה יחסית, שכן הכספים רשומים ומבוקרים, צריך לאחד לא מעט מקורות כדי להבין את ההיקפים הכספיים של הסיוע.

בדוח מבקר המדינה לשנת 2011, נכתב למשל שמשרד התיירות, באמצעות המרכז הארצי לפיתוח מקומות קדושים, העביר 12 מיליון שקלים לטובת תחזוקת האתר וההיערכות לחגיגות. באותה שנה נאמר גם כי המדינה, בעזרת תקצוב ל"ועדת החמישה", העבירה 6 מיליון שקלים נוספים כתקצוב ישיר להילולה.

יש לציין כי המבקר בעצמו מתריע שקשה לעקוב אחר הדרך שבה מנוהלים הכספים, שכן: "ועדת החמישה שעל פי בג"ץ הוסמכה להחליט על נוהל קופות הצדקה, כספי התרומות והשימוש בהם, קיימה פיקוח חלקי בלבד".

לפני שממהרים לכעוס על הוועדה, יש לציין שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. מדוע? כי "ההוצאות אינן מפוקחות על ידי רואה חשבון חיצוני, בניגוד למינהל התקין" - משפט לקוני בדוח המבקר לתיאור העברה של מיליונים ללא רישום ופיקוח. יכול להיות שהכסף מנותב למטרות נעלות, מה שבטוח - הוא לא רשום בשום מקום למעט אולי פנקסים של כמה עסקנים.

לא רק משרד התיירות מעביר כספים לפעילויות השונות במירון. גם המשרד לפיתוח הנגב והגליל, המשרד לשירותי דת, משרד התרבות ועוד. זאת בנוסף לכספים ייחודיים נוספים. מבולבלים? בצדק. מה שחשוב לדעת הוא שכמות התקציבים המועברת על ידי המדינה לטיפוח האתר ולקיום ההילולה, עלתה באופן דרמטי לאורך השנים. בדוח של 2011 מציין מבקר המדינה שעלות השתתפות המדינה במימון ההילולה עלתה מ-120 אלף שקלים בשנת 2007, ל-6 מיליון שקלים בשנת 2010.

לא צריך להיות חרדי בכדי להכיר את המשפט: "צדקה תציל ממוות". משפט שנשמע קצת אירוני לנוכח האסון שהתרחש באחד המתחמים עם היחס הגבוה ביותר של קופות צדקה למטר. קופות הצדקה הן מקור הכנסה חשוב בפעילות הכלכלית הפנימית של העולם החרדי, אבל מדובר בהיקף כספים שקשה לאמוד. יש קופות צדקה שמפוקחות על ידי המדינה, בעוד שאחרות מנוהלות על ידי עמותות, ארגונים (שרק חלקם מפוקחים) ואף גורמים פרטיים.

משנקבע שהאחריות על המתחם תופקד בידי ועדת החמישה, הוחלט גם שהוועדה תפקח על קופות הצדקה הרבות הפרושות במתחם. אלא שזו הצליחה להשיג שליטה חלקית בלבד. למה? ראשית כי חלק מהקופות שייכות לארגונים שונים שאינם בפיקוח המדינה ושנית כי מדובר בתעשייה "חצי-פיראטית": בדוח המבקר נכתב כי הקופות לא רוקנו במועדים קבועים, בעיקר לא תמיד לאחר אירועים שנתקיימו במקום והניבו סכומים גדולים. חלק מהקופות נפרצו ועל חלק מהן, לא תאמינו, נכתב כי תכולתן לא נאספה בשל העובדה שהמנעולים הוחלפו.

לא רק תרומות של מעות נאספות על ההר. יש גופים גדולים יותר שמעורבים במערך התרומות. קרן ספרא למשל, העבירה בשנים 2008-2010 סכום גדול של כ-15 מיליון שקל לתחזוקה ופיתוח האתר. ברור שכאשר כסף עובר מקרן פרטית, קשה יותר לפקח על אופן ניצולו, כלומר - לא רק כשמדובר במטבעות הנאספים בקופות הצדקה, המדינה היא אינה הריבון על ההר.

ניסיון לאמוד את המחזור הכספי של קופות הצדקה הרבות על המירון, נדון מראש לכישלון. גורמים ששוחחו עם "וואלה! כסף", מסרו הערכות שונות שנעו בין מיליונים בודדים ל-12 מיליוני שקלים בשנה. יש כמובן להביא בחשבון שחלק מהקופות לא משמשות רק לצרכים הקשורים בהר, אלא לפעילות צדקה רחבה יותר, כלומר - הקופה במירון יכולה להיות רק "סניף (אם כי רווחי במיוחד) של פעילות גמילות חסדים רחבה יותר.

בשנים האחרונות עלה מאוד מספר המשתתפים בהילולה מקרב יהדות התפוצות. גורמים חרדיים יודעים לספר על אנשים אמידים שליבם גאה נוכח פעילו הכנסת האורחים במקום, וכיסם נפתח למתן תרומה.

"הכנסת אורחים" היא מושג ידוע בהקשר של ההילולה: מי שמגיע מנסיעה ארוכה, זוכה לארוחה בחינם וכיבודים נוספים. הפעילות ממומנת מכספי תרומות וקופות שונות מפוזרות בשטח כדי להמשיך ולממן את הפעילות. כמה כסף נאסף בהן? את המספר קשה לדייק, אבל ההערכה היא שמדובר במיליוני שקלים. יש גם גורמים מסחריים שמפיצים מוצרים ומותגים דרך פעילות ההסעדה במקום. על אלה, בהמשך.

שוב יש לחזור ולציין כי אין לחשוד בכשרים: העובדה כי הכספים אינם מפוקחים תמיד בידי גורמים רשמיים ומוסמכים מטעם המדינה, אינה אומרת שהם מנוצלים למטרות אחרות מלבד אלה שעבורן נאספו. ובכל זאת, בהיעדר פיקוח, קשה לדעת את העובדות לאשורן.

ההילולה במירון מייצרת גם פעילות היקפית במחזורים של עוד מיליונים רבים. מערך ההיסעים למירון הוא אולי החוליה החשובה ביותר: בשנה שאינה שנת קורונה פוקדים את האתר מאות אלפים. מדובר באוכלוסייה שחלקה נעדרת כלי רכב פרטיים. עלות ההסעה, הלוך ושוב, נאמדת במאה שקלים (המחיר הממוצע ששילמו בני החיסדויות השונות בכדי להגיע למירון השנה). אין כמעט חברת אוטובוסים בישראל שלא לוקחת חלק בהילולה, תרתי משמע.

חלק מהמגיעים לאתר עושים זאת ישירות מיישובי המוצא, חלק משתמשים בתחבורה הציבורית ונזקקים למערך ההיסעים רק בסביבות האתר. התמונות של אלפים רבים שמתקשים לאתר את האוטובוסים שלהם, שנראו אחר האסון, מלמדים על היקף התופעה.

הגם שמדובר במכירה מסודרת יחסית של כרטיסים, הרי שגם כאן לא תמיד ברור מה מקור הכסף. יש מי שרוכשים בעצמם את הכרטיס ויש מי שהכרטיסים עבורם מסובסדים - סבסוד מלא או חלקי על ידי החסידויות השונות.

על ההר עצמו ישנן עוד תעשיות הקפיות משגשגות. חלקן רוחניות חלקן גשמיות יותר. בצד הרוחני נמצא מכירה של ברכות וקמעות, במחירים של עשרות עד מאות שקלים לברכה. מסביב להר יש תעשיית תיירות שהתפתחה, בעיקר בשנים האחרונות, סביב האירוע.

בשנים האחרונות עלה מאוד אחוז המסורתיים מקרב החוגגים. מעגלים של יהודים חילוניים לרוב, שאימצו מנהגים מסורתיים כמו שמירת כשרות ושבת, התלהבו מהאקסטזה שמייצר האירוע והחלו ליטול בו חלק במספרים גדולים (עד 2019, בשנה שעברה נאסר על קיום ההילולה והשנה, בשל הקורונה, פחת מספר המשתתפים מהמגזר המסורתי). הקהל הזה שונה מהקהל המקורי שנהג לפקוד את האירוע עד לעשור האחרון. חלקו מגיע מרקע כלכלי מבוסס יותר ומבקש לשלב את ההילולה גם בחופשה באזור, לינה בצימרים ועוד.

עוד נושא שנסקר בדוחות השונים שניסו לעשות סדר, ללא הצלחה, בתעשייה סביב המירון הוא התשתיות. מבקר המדינה מצא שחלק מההקדשות השונות שפועלות במקום, מבצעות עבודות שיפוצים ותחזוקה ללא פיתוח, לעיתים תוך חיבורים ללא היתר לרשתות החשמל והמים. מיותר לציין שכמעט תמיד המילים "ללא היתר" מבטאות גם "ללא תשלום".

נדבך מרכזי בהילולה הוא החסויות המסחריות. לעיתים מדובר בחסויות פנימיות, כלומר ארגון תורני כזה או אחר מפרסם את עצמו בתוך האירוע. פעמים רבות, בעיקר בשנים האחרונות, מדובר בחסויות מסחריות לכל דבר ועניין.

כך למשל תחנות הרדיו החרדיות והדתיות שהחלו לפעול בשנים האחרונות מיוצגות, כמעט כולן, בעמדות שידור במתחם. סביב עמדות אלה מתבצעת פעילות של מיתוג, שילוט וחסויות. אחת מחברות המשקאות הקלים שפועלת גם במגזר החילוני, חילקה בשיתוף עם תחנת רדיו אזורית אלפי פחיות של משקה אנרגיה לחוגגים.

היא לא היחידה: חברות מסחריות רבות רואות בהילולה שמושכת בשנים כתיקונן מאות אלפי חוגגים, בבחינת הזדמנות להיחשף לקהל יעד ממוקד שבחלקו אינו חשוף למדיה אחרים כמו טלוויזיה, אתרי אינטרנט חילוניים או רשתות חברתיות.

גורם ששוחח עם "וואלה! כסף" העריך שכמעט כל שיתוף פעולה מסחרי שכזה שמתרחש במתחם עולה למפרסמים עשרות אלפי שקלים - לחסות, שילוט וקידום מכירות. כאשר הנהנה היא תחנת רדיו חוקית, כמו בדוגמה הקודמת, הרי שמדובר בפעילות מסחרית חוקית ומפוקחת. אלא שלא תמיד הגורם הנהנה מהחסות הוא מסודר ומפוקח.

חשוב שלא להותיר את הרושם כי מדובר במסחטת כספים. גם כי חלק גדול מאוד מההכנסה שמייצרת ההילולה במירון אכן מופנה למטרות שלשמן נאסף, אבל בעיקר כי מדובר באירוע אמוני מסורתי יפה. מי שלא שמע את ההתלהבות שבה מדסרים באי האירוע על ההדלקות, לאמור: "הייתי בהדלקה" של חסידות כזאת או אחרת (חסידות תולדות אהרון, אם לשפוט על פי התגובות שנאספו, זוכה לרייטינג גבוה במיוחד), אולי לא יבין במה מדובר.

מכל מקום חשוב להבין שמדובר באירוע ענק גם מבחינה כלכלית, שלא תמיד משרת רק את המטרה האמונית שלשמה נאספו החוגגים. רבים סבורים כי גם לחצים כלכליים היו בין אלה שדחקו במנהיגים במגזר החרדי להותיר את המדינה עד כמה שפחות מעורבת באירועים - ואלה הקרינו גם אל בעיות הבטיחות החמורות שגרמו לאסון.

"אנחנו כועסים" אמר אחד המקורות שהתראיינו לכתבה הזו: "אבל גם מי שכועס על המשטרה, עורך עכשיו חשבון נפש ומפנה ביקורת גם לעסקנים שהפכו את המסורת לביזנס". במילים אחרות: גם גורמים רבים בציבור החרדי מצפים ליתר משילות, לא רק בנושא אכיפת תקנות הבטיחות, הבריאות, כיבוי האש ועוד, אלא גם בנושא התקציבי-כלכלי, תסבוכת של גופים וארגונים שיהיה על מדינת ישראל להתחיל ולהתיר אם ברצונה למשול בהר.