המחדל החמור בהר מירון תופס שוב את החברה הישראלית ומעמיד אותה מול השאלות שחוזרות על עצמן - מי פה האחראי ואיך מתנהלים פה עם קבלת החלטות. שאלת המנהיגות והאחריות בועטת ושורטת אותנו שוב ושוב. ממש לאחרונה, בתקופת הקורונה כשהמחדלים לא פסקו מלהופיע, נחשפו כאן כל בעיות המנהיגות החמורות. מחדל רודף מחדל והקצב מסחרר. כל זה, לפני שהספקנו לעכל את מחדל הלומי הקרב שסובל בדיוק מאותה בעיה - מנהיגות שלא לוקחת אחריות על אנשיה ומובילה אותם לאותה תוצאה עצובה.
מי שבוחר לא לראות את הקו המקשר בין כל האירועים האחרונים, לא מביט לתוך המציאות בצורה אמתית וישירה ומסרב להבין שההתפרקות ההנהגתית עולה לנו בבריאות ובחיים. השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, שלקח אחריות אבל לא את האשמה, העצים עוד יותר את השבר והשיח בשאלה על מי בעצם אנחנו סומכים.
על איזו הגדרה של מנהיגות ואחריות אנחנו חושבים כשאנחנו בוחרים בהם להיות המנהיגים של המדינה? מה עוד צריך לקרות כדי שיתעורר כל האנשים ויבינו שמנהיג זה לא להיות בעל הכוח, אלא זה שלוקח אחריות מלאה ולא חצי או כמעט? נראה שיש לנו בעיה, וכמובן שלא בפעם הראשונה.
במסמך שחיברה התנועה למען איכות השלטון בישראל כתוב על לקיחת אחריות. מדובר בנושא שכבר שנים מתמודדים אתו. כותב המאמר דודי אילת, דוקטורנט לאתיקה וניהול באוניברסיטה בן גוריון, פירט על מודלים אקדמאים שונים שמנסים לתת מענה להגדרת האחריות המוסרית. הבעיה מחריפה כשיש הרבה אנשים שמעורבים בכל אירוע ותורמים באופנים שונים להחלטות.
יש שני מודלים: המדרגי והקולקטיבי. הם מגדירים אחריות, אבל הבעיה איתם היא שמנהיגים פוליטיים יכולים לפיהם לחמוק מאחריות לכישלונם, ולכן הם לא מתאימים. המודל השלישי הוא המודל המומלץ של המשפטנים ואנשי האקדמיה - האחריות האישית. הוא מכיל בתוכו שני קריטריונים חשובים:
- קריטריון הסיבתיות: תוצאה נתונה לא הייתה מתרחשת אלמלא מעשה או הימנעות של אשם מסוים
- קריטריון האחריות מבחירה: אדם יהיה אחראי למעשה כל עוד יכול היה לפעול אחרת.
קחו את שני הקריטריונים האלה ותכילו אותם על מחדל הר מירון. האם עדיין יש שאלה?
לא רק אנחנו מנסים להבין מה מכיל בתוכו מושג האחריות והמנהיגות. זהו נושא למחקר בהרבה מאוד ענפים . אחד המחקרים הללו נערך בפורטוגל ובברזיל ב-2018, שם הוחלט לבחון את המושג בצורה מקיפה על מנהיגים פוליטיים, דתיים, מתחום הספורט ומעולם העסקים. כל אלה נבחנים כל העת תחת התנהגות לא מוסרית. המחקר בודק כיצד המושג "מנהיגות אחראית" בא לידי ביטוי במאמרים וספרים שפורסמו במשך 10 שנים, מ-2006 עד 2016, כדי להבין לעומק את פרשנותו ומשמעותו. המחקר ציין שאחריות מנהיגותית הוא מושג שמרחיב את מושג המנהיגות, ובעצם מסביר איך מנהיגים משתמשים בכוח שלהם. אחד המשפטים החשובים, בעיני, שמציין המחקר הוא שאחריות מנהיגותית מעוגנת בהנחה שמנהיגים צריכים לאזן בין קבוצות אינטרסים שונות שעשויות להיות מנוגדות. נראה שאצלנו זה לא קרה.
אף אחד לא אומר שלקיחת אחריות ונטילת אשמה הן תהליכים פשוטים. כשמשהו משתבש, גדול או קטן, תהליך לקיחת האחריות מתחיל לפעול. המוח מציע פתרון של האשמת אחרים או סיבות כדי להצדיק את מה שקרה. לקיחת אחריות היא תהליך שקורה כשאתה לא מקבל את ההצעות חסרות האחריות שהמוח ממהר להציע, כדי להקל על המציאות הקשה.
כשהמנהיגים שלנו מתנערים, כשיש בכלל התדיינות אם כן או לא לקיים ועדת חקירה ממלכתית, זו בעצם בריחה נוספת מאחריות. המחקר מברזיל פתח במשפט המדויק: "מנהיגות לא באה לידי ביטוי רק בפוליטיקה. זה בדת, בספורט ובעסקים". אז תחשבו מה המסר שעובר כעט לכל שאר המנהיגים?
ד"ר ערן טוך מהמחלקה להנדסת תעשייה באוניברסיטת תל אביב, פרסם ברשתות החברתיות מאמרים שמסבירים איך אסונות מסוג אסון הר מירון קורים. משפט אחד מתוך אחד המאמרים תפס אותי מעבר לכל ההסברים הטכניים וההנדסיים, משפט שמסכם בכאב רב את שאלת מושג האחריות:
"למה אירועי דחיסת ההמון קורים? התשובה פשוטה - לא מדובר באסונות טבע. האירועים האלה קורים משום שאף אחד לא עצר אותם מלקרות".
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה