חזירים, נמאסתם.

העסקים בדרום חטפו פגיעה ישירה בקופה, בעוד העסקים במרכז ספגו פגיעה כלכלית קלה בלבד. לכן הדרישה להחיל עליהם את אותו מתווה פיצויים, היא מופת של חזירות במדינה שכבר מזמן מחולקת בין שני עמים. הבעיה האמיתית של העסקים בדרום אינה הקרבה לעזה, אלא המרחק מתל אביב

תכנית האוצר לפיצויים לעסקים בדרום בקושי הושמעה - וכבר היו מי שהתנפלו עליה בטענות כי היא מפלה לרעה את העסקים בגוש דן, שיזכו לפיצוי מופחת, יש שיאמרו מגוחך.

לכאורה הם צודקים: בכל יום לחימה, גם אם הוא מתנהל סביב עזה, מפסידים יותר כסף בתל אביב הפתוחה-למחצה מאשר בשדרות, אשקלון ואשדוד הספונות במקלטים, גם יחד. לפיכך אפשר לשאול האם מגיע לעסקים במרכז את אותו הפיצוי כפי שמגיע לעסקים בדרום? אולי בכלל מגיע להם יותר? הרי ההוצאה בגין חנות שעמדה ריקה בתל אביב או מסעדה במערב ראשון לציון, היא גבוהה בהרבה מאשר עסק דומה בדרום, נכון?

הסיבה שאתם מגחכים עתה מול המשפט האחרון היא שאתם יודעים את האמת או אולי את השקר הגדול של המציאות הכלכלית בישראל.

השבועות האחרונים חשפו אותנו למציאות מטרידה: מהומות, מתחים בין גזעיים, אסונות תכנוניים והנדסיים ועוד. חלקם פועל יוצא של הסכסוך בין יהודים לערבים, חלקם הם סמל לפרטאצ'יות הישראלית הידועה, שמניחה תמיד שהכל "יהיה בסדר" - אבל ספק אם משהו חשף אותנו לחזירות שהפגינו, בהכללה כמובן, הארגונים השונים שמחו נגד מתווה הפיצויים המתגבש.

עוד בוואלה!

שוקולד ופנים באמבטיית קרח: איך רונה לי שמעון מוצאת כל כך הרבה אנרגיה?

לכתבה המלאה
זירת פגיעת טיל ברמת גן. המראות שנראו הפעם גם במרכז לא מצדיקות פיוציים שווים לעסקים (צילום: ראובן קסטרו)

שבוא מבאס גם בתל אביב

עסקינן במחאה מכוערת, מחאה של מי ששיחקו במלחמה - לחם חוקם של תושבי הדרום - במשך שבוע, בו דאגתם העיקרית הייתה להמיר את המקומות שהזמינו במסעדה לשליחויות בוולט.

בנוסף נרשמו גם עוד אירועים קשים, כמו מנוסה המונית בגלל אזעקה באמצע הבירה על החוף ונביחות בלתי פוסקות של כלבים בגלל הדי היירוטים של כיפת ברזל. אם נדמה למישהו שמדובר בציניות, אז ממש לא: זה לא היה שבוע נעים, אבל כשהגיע הזמן לבקש את החשבון, התברר שמחירו היה בעיקר רגשי ולא הגיע לקופות: סבב לחימה של 11 ימים ברוטו, מתוכם חמישה ימי סופשבוע וחג, אינו אסון כלכלי לשום גורם עסקי שמכבד את עצמו.

חשוב להבהיר: זו לא עוד התגוללות על תושבי גוש דן השבעים (שוב, בהכללה כמובן), אבל נדרשת כאן מידה של חזירות כדי לדרוש דין שווה עבור מי שתנועת הלקוחות בחנות או במסעדה שלו הייתה דלילה בגלל המצב (אחרי החודשיים החזקים ביותר בהיסטוריה של השופינג, הביס והדרינק העברי לדורותיו!), לבין מי שהתפלל בכל פעם לפני שרץ מהממ"ד לשירותים, שלא לדבר על פתיחת עסקים.

כן, זה היה מבאס מאוד במרכז: עובדים רבים נשארו בבית במשך כשבוע (בהקשר הזה חובה להזכיר שוב שקרוב למחצית מימי הלחימה היו ממילא בעת חופשת סוף השבוע וחופשת חג השבועות) והמעסיקים שילמו את שכרם במלואו, בעוד שעתה הם נותרים ללא פיצוי, אבל הגזרה השווה שמבקשים הארגונים השונים לגזור על בעלי עסקים במרכז, להם נגרם הפסד - אין על כך עוררין - לבין עסקים בדרום שנאבקו על חייהם, ברמה הפיזית והעסקית כאחת, היא מופע מדהים של חזירות ישראלית במדינה שהפכה כבר מזמן למורכבת משני עמים: אומת ההייטק, שהצרה הגדולה ביותר שלה היא שרוב היעדים לחופשה בחו"ל סגורים - ולעומתה אומה שסופרת כל שקל בחרדה לקראת היום שבו ייתם החל"ת, ובינתיים צוברת חובות במרכול השכונתי.

פגיעה בסמוך למתחם אסם בשדרות. מישהו בכלל יכול להשוות בין הנזק לעסקים בדרום לזה שנגרם לעסקים במרכז? (צילום: יניב כליף, ללא)

בעל העסק הקטן כמג"ד קרבי

כמה הערות בכל זאת: ברור שלא כל תושבי המרכז הם אמידים, יש בהחלט בעלי עסקים שספגו הפסדים קשים, אולי אפילו קשים מנשוא - במיוחד כשהם מגיעים אחרי שנה איומה בשל הקורונה.

זה רק שלשים בחזית את בעל העסק הקטן מחולון, נס ציונה או ראשון לציון שנשבר מטה לחמו בגלל שמצא את עצמו לפתע בטווח הטילים, יהיה כמו הניסיון הנואל של מערכת הביטחון לשים בחזית הקרב על התקציב את המג"ד הקרבי שאשכרה מקריב את חיי המשפחה שלו למען הגנת המולדת (בלי ציניות!) כדי שמאחורי גבו החסון יוכלו להתחבא עשרה רס"בים שמרוב קומבינות משתלמות שכחו כבר מה היה תפקידם המקורי בצבא - וייפרשו לעולם שכולו פנסיה תקציבית (סליחה: "פנסיית גישור") בגיל שבו החיים (גם המקצועיים) רק מתחילים.

עוד טענה שהופנתה כלפי התכנית של שר האוצר, הייתה על כך שהיא מתעדפת אזור גיאוגרפי שמורכב בעיקר מבוחריו. טענה די מטורפת כשהיא באה מפי מי שבמשך שנים צידדו בהעדפה של ועדי עובדים חזקים או סקטורים מזוהים פוליטית כמו הקיבוצים.

זה לא כל כך נעים לראות פאב סגור, אבל הנזק מסבב הלחימה האחרון לא היה נורא (צילום: ראובן קסטרו)

ועדיין, נדרשת חשיבה על העורף

קשה לסנגר על מוסדות המדינה: הרי ברור לכולנו שהסכום שלא נמצא כרגע עבור פיצוי לבעלי העסקים (כן, אפילו במרכז), יימצא בנקל במסגרת הממשלה החדשה, אם יצטרכו להקים מהיום למחר עוד שלושה משרדי ממשלה לא מתפקדים. רק שזה כבר חלק מוויכוח אחר.

זאת ועוד: בפעם הזאת מדובר לצערנו רק ב"טעימה" מחזון אפוקליפטי באמת, שבמסגרתו נשק ארוך טווח ומדויק ישבש את החיים גם במרכז השבע ויטשטש עוד יותר את ההבדלים בין חזית לעורף (שהתגלו לראשונה במלחמת לבנון השנייה).

לכל אלה נדרש מענה, גם כלכלי, אבל אין בהם בכדי "להלבין" את המחאה הנוכחית של ארגוני העסקים במרכז, אלה שביומיים טובים של עבודה יכניסו בחזרה לקופה את מה שבעל חנות בשדרות לא ייראה גם בעוד שנה.
בסופו של דבר, מתווה הפיצויים בעקבות "שומר החומות", אולי אינו מושלם, אך הוא מבטיח פיצוי למי שסבלו מהמערכה באופן הקשה ביותר. זאת בשעה שבה מאחורי הטענה לפיה "דין הרצליה כדין שדרות", עומדת בעיקר חזירות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully