האם תגמול שלילי ישכנע את מתנגדי חיסונים?

"שנאת ההפסד" אמורה על פי הניסיון להוביל לפחות חלק מהמתנגדים ללכת להתחסן, אבל דווקא ניסוי שנערך בעבר בישראל מוכיח כמה טקטיקת הסנקציות מסוכנת. דנה פאן לוזון על הפן הכלכלי והפסיכולוגי של מהלכי הממשלה

  • חיסונים
בווידאו: בנט בריאיון לטל שלו קורא למתנגדי החיסונים שלא להאמין לפייק ניוז - "הוא הורג" (צילום סטילס: ראובן קסטרו, צילום וידאו: ניב אהרונסון ורוני כנפו, עריכה: ליר שפיגלר)

מורים שלא יתחסנו נגד קורונה מתום חצי שנה מהחיסון האחרון שלהם, או מחלימים שלא ירצו להתחסן ולא יציגו בדיקה שלילית, לא יקבלו שכבר עבור היעדרותם. המדיניות נגד סרבני החיסונים ממשיכה לחפש דרכים להתמודד עם המציאות המורכבת שרק הולכת ומסתבכת. אם החגים נתנו לנו רגע של הפוגה, גם אם מדומה, עכשיו הילדים יחזרו ללימודים ואיתם עובדי ההוראה לרצף ארוך יותר. זו, לפחות, התקווה.

השאלה איך מתנהלים עם מתנגדי החיסונים לא יורדת מהכותרות, וכשזו מתמזגת במשוואה אחת עם ילדים ושגרת לימודים רציפה הדאגה גדולה. הפעם הולכים לכיוון אחר - במקום לשכנע להתחסן ולתת תמריץ חיובי או דחיפה קטנה, הולכים על מודל שנאת ההפסד: מי שלא מתחסן ולא עובר בדיקות ומציג תוצאות שליליות, לא יקבל שכר. הרעיון שבחרו לנקוט מתיישב עם העובדה שאנחנו שונאים להפסיד יותר משאנחנו אוהבים להרוויח.

כמה מחקרים טוענים כי מהבחינה הפסיכולוגית עוצמתם של ההפסדים כפולה מזו של הרווחים. הראשונים שהציעו את המושג "שנאת ההפסד" היו הפסיכולוגים הישראלים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן. האם יש לזה סיכוי לעבוד? האם אי תשלום שכר למורים ישלח אותם באמת לעמדת ההתחסנות הקרובה?

עוד בוואלה!

הלילה בו ישראל תואר בסגול מתקרב: מה אתם צריכים לדעת?

לכתבה המלאה
עם חלק אין מה לדבר, אבל אחרים דווקא מבינים את ההיגיון. הפגנת מתנגדי חיסונים בשבוע שעבר (צילום: אתר רשמי, אבשלום ששוני, מעריב)

ברקע קולות המתנגדים (כצפוי) מצד ארגוני המורים, מצאתי את עצמי חושבת על התשובה לשאלה ונזכרת באחת מהרצאותיו של פרופ' אש. לא פרופ' אש שלנו, אחד אחר, דיוויד אש, כלכלן התנהגותי מומחה במדיניות בריאותית ובקבלת החלטות בתחום הבריאות. הוא חיבר למעלה מ-350 מאמרים ובעל מיליוני צפיות בהרצאות שונות.

באחת מההרצאות שלו מספר פרופ' אש על תאונת הדרכים הנוראית של מושל ניו ג'רזי ג'ון קורזין, שהתרסק לחלוטין ומצא את עצמו עם שברים רבים בכל הגוף. לאחר התאונה הקשה היה המושל זקוק לתרומות דם, ניתוח מידי ומכונת הנשמה שתעזור לו לנשום. מה שמדהים הוא שבאותה תאונה מחרידה שבה כמעט קיפח את חייו, המושל לא חגר חגורת בטיחות. למעשה, מספרים מכריו, הוא מעולם לא עשה זאת. לפני שהפך למושל היה מנכ"ל גולדמן זקס, כך שלא ניתן לחשוד שמדובר באדם טיפש. ועדיין, הוא מצא עצמו מונשם כי לא נקט באמצעי זהירות אלמנטרי כל כך.

פרופ' אש מספר, ובצדק, כי כאן טמונה הבעיה המרכזית כשאנחנו באים לדבר על התנהגות וקבלת החלטות בנושאי בריאות. אנחנו פונים אל ההיגיון וחושבים שאם נציג עובדות אנשים יפעלו בהתאם. כמו שכבר הבנתם, זה לא תמיד קורה. לפני שאתם בטוחים שאתם רציונליים כי אתם חוגרים חגורת בטיחות ומשום שהלכתם להתחסן, אולי תחשבו מתי סימסתם לאחרונה תוך כדי נהיגה כי ממש הייתם חייבים לענות להודעה דחופה.

על פי פרופ' אש, יש הבדל בין ההבנה לבין הפעולה. אנחנו מבינים הרבה דברים, אבל לא תמיד פועלים בהתאם. לשנות את דעתם של אנשים על החיסונים זו משימה קשה. לשנות את התנהגותם ולשלוח אותם גם להתחסן זו משימה כמעט בלתי אפשרית. יש כאן שני שלבים שונים שלא בהכרח קורים יחד, על אף שכולם מדברים עליהם כאילו היו מקשה אחת.

חוקי המדינה מחייבים חגורת בטיחות, אבל לו לא התאים. ג'ון קורזין (צילום: Creative Commons)

כשאנו רואים בחדשות את הטבלאות שמציגות זו לצד זו את מספר החולים והמתים מתוך הלא מחוסנים לעומת המחוסנים, אנחנו מיד בטוחים שזה לבדו ישלח מידית לחיסון את כל המתנגדים. האם הם לא רואים את הפער? הדברים האלה אולי משפיעים על ההבנה, אבל לא תמיד גם על החלק הנוסף - נקיטת הפעולה. חושבים שאתם כן כאלה שמקשיבים להיגיון? אז הנה עוד חומר למחשבה. החודש האחרון היה עמוס חגים. האם אכלתם יותר משהייתם צריכים? האם הצלחתם לוותר על הקינוח בארוחה המשפחתית אף על פי שידעתם שהגזמתם?

חשוב לי לציין שאני בעד החיסונים, אבל צריך לעצור ולהבין כמה הסוגיה הזאת מורכבת, כמה קשה לגרום לאנשים לקבל החלטות גם אם הן בריאות ונכונות. לחגור חגורת בטיחות, לא לסמס בנהיגה ולאכול כמות מאוזנת ובריאה הן רק דוגמאות פשוטות מחיי היומיום. גם אם בני האדם מבינים היטב לפעמים את העובדות הנכונות ואת ההשלכות האפשריות המסוכנות, הם מתנהגים לפעמים בחוסר היגיון.

אז איך משפיעים על סרבני החיסונים? אם הבנו שיש כאן שני חלקים, איך גם נניע לפעולה? ואם נאמר למורים שאם לא יתחסנו לא יקבלו שכר, זה ייצר שנאת הפסד. מדוע חושבים שזה יצליח?

פשוט מאוד - כי זה עבד בעבר.

אתם יודעים שאסור לכם לאכול את הקינוח אחרי שהתפוצצתם בחג, אבל... (צילום: אלון מסיקה)

פרופ' אש מספר על ניסוי שבו תמרצו אנשים ללכת 7,000 צעדים ביום. מכירים את הרעיון הזה שאתם יודעים היטב שצריך לעשות ספורט אבל בביצוע זה קורה קצת פחות? פה בחנו את שנאת ההפסד. לקבוצה אחת, קבוצת הביקורת, אמרו ללכת בכל יום 7,000 צעדים.

לקבוצה השנייה הבטיחו על כל יום שבו יעמדו במשימה 1.40 דולר. מהקבוצה השלישית לקחו את אותו הסכום, שנוכה מתקציב שקיבלו אנשיה בתחילת החודש. מדובר בדיוק באותו תמריץ כלכלי - 1.40 דולר. התוצאות הוכיחו שתמריץ הפסד אכן בעל השפעה גדולה יותר.

תוצאות הקבוצה שמרוויחה היו דומות לקבוצת הביקורת, שלא קיבלה ולא הפסידה. הקבוצה שמנוהלת במסגרת של הפסד עמדה במשימה באופן מקיף בהרבה משתיהן - כ-50 אחוז מהפעמים.

אנחנו שונאים להפסיד יותר מאשר אנחנו אוהבים להרוויח. אבל האם זה אומר שמצאנו מה שיניע את המורים להתחסן? חכו רגע. דוגמה אחרת של פרופ' אש מוכיחה שאנחנו רחוקים מפיתרון.

בגן ילדים ניסו לחשוב איך לגרום להורים להפסיק לאחר לאסוף את הילדים, כי זה גורם לעובדים לצאת מאוחר, הילדים שנשארים אחרונים מתחילים לבכות והדפוס המעיק חוזר. ניסו לחשוב מה המודל שיפסיק את תרבות האיחורים הלא בריאה הזו.

הרעיון היה שכל מי שמאחר יצטרך לשלם קנס של עשרה שקלים, הפסד שיכול להצטבר מהר מאוד לכמה מאות שקלים. את התוכנית הזו ניסו ליישם, לא תאמינו - פה בישראל. התופעה הייתה אמורה להצטמצם, לא? בפועל האיחורים רק התעצמו. הרי אם אני יכול לאחר בשביל 10 שקלים, אני מוכן לשלם את המחיר. תחושת האשמה של ההורים אפילו נעלמה. והנה דוגמה שבה כסף יכול להיות בעיה.

ממש לא בטוח שהקרב במורים מוצדק (צילום: ראובן קסטרו)

עובדי החינוך גם ככה מתומחרים מאוד נמוך יחסית לעבודה החשובה והקשה שהם עושים. לא בטוח ששנאת ההפסד כאן מהמעט שכבר משולם תעשה את העבודה.

אולי אחרי השנתיים המתישות בתוך מציאות של מגפה, עם זומים אין סופיים ושינויים בלתי פוסקים, יחד עם ההחלטה על אי תשלום למי שלא מציג בדיקה או חיסון, יגרמו לאנשי ההוראה לחשוב שבמציאות שכזו אולי כבר עדיף ומשתלם אפילו לעזוב את תפקיד ההוראה? הכוונה לייצר שנאת הפסד שתניע לפעולה היא נכונה וחשובה, אבל צריך לקחת בחשבון שמודל ההפסד כאן עוד עלול לייצר תגובה הפוכה ואולי גם התנגדות יותר חזקה.

הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully