עד לפני כמה חודשים היה נדמה שאזרחי ישראל ניצבים מאחורי העסקים הקטנים: אם לא די בהתנכלות המאורגנת מצד הממסד שרודה בהם בשגרה, הפכה הקורונה את המצב לבלתי נסבל עבור חלק גדול מהם.
תקנות טיפשיות הושתו, שונו ועודכנו השכם והערב. לשיא הגיעו הדברים עם החלטה (שלמרבה המזל שונתה בתוך כמה שעות, אבל נותרה כעדות לבלבול שאפף את השלטון) לסגור את המסעדות מעכשיו-לעכשיו.
התחושה הייתה שלא מעט בעלי עסקים - והכוונה אינה לחברות גדולות, אלא למי שחייבים לעבוד בכדי לאכול, הפכו לשק החבטות של מקבלי החלטות שלא הוציאו חשבונית אחת מימיהם.
הוסיפו לכך את העובדה שבשבועות הראשונים לא פעלה מערכת המענקים של רשות המיסים כסדרה - והנה לכם התעללות של ממש במי שמהווים (ביחד) את המעסיק הגדול ביותר במשק.
העצמאים כיכבו בתעמולת הבחירות, זכו לייצוג בדמות התארגנויות חוץ-פרלמנטריות שחלקן הפכו לפוליטיות (ע"ע אביר קארה ומסעו מקבוצת הפייסבוק "השולמנים" לכנסת ישראל) - ולמרות שהוכח שביום פקודה העצמאים לא נוהים אל הקלפיות כבעלי עסקים אלא - כמו כולם - כ"רק ביבי" או "רק לא ביבי", לרגע אחד הייתה להם עדנה.
אגב, לרבים מבעלי העסקים - גם את זאת יש לומר - הייתה עדנה דווקא בקורונה: מרגע שהחלו המענקים לזרום, גילו חלקם שהכנסתם נשמרה (בזכות השיפוי מהמדינה) בעוד הוצאותיהם פחתו פלאים.
שלא לייחוס ועם יד על הלב, יודו לא מעט עצמאיים כי השנה הראשונה לקורונה הייתה עבורם קרש הצלה, בעיקר מעצמם: לא עוד פגישות בבתי קפה וארוחות צהרים, לא עוד כנסים בחו"ל הכוללים בילויים ושופינג - ועוד הוצאות, בין אם הן קשורות ישירות לעסק ובין אם הן פרטיות, שנחתכו באחת - בעוד תזרים המזומנים באדיבות המדינה (ובצדק רב, שלא יובן אחרת!) נמשך כמעט כסדרו.
בסופו של דבר, מלבד כמה ענפים שספגו פגיעה חמורה במיוחד - אין לקנא למשל במורה דרך עצמאי שפרנסתו על תיירים - מצבם של רוב העצמאים בישראל, בתום שנה וחצי של קורונה, אינו רע כלל.
עשרות אלפי עסקים אמנם קרסו במהלך התקופה, אבל ממש כמו עם נפטרי הקורונה: כאשר משווים את המספרים לאלה של שנה "רגילה", מתברר כי הפגיעה הייתה פחותה מכפי שהוצג.
בחודשים הראשונים עוד שמענו יללות על בעלי עסקים בגרמניה שקודם כל מקבלים צ'ק מהמדינה - ורק אחר כך נדרשים להוכיח פגיעה, אחר כך כבר היה ברור לכולם: בתשעה מתוך עשרה מקרים, קיבלו בעלי העסקים ממדינת ישראל פיצוי הוגן - למעט כמובן מי שעבדו ב"שחור" - ולא הצליחו להוכיח הכנסה קודמת שתשקף את המציאות.
על "שוטרים" ועל "סורקי-ברקוד" מיוחדים
והנה בא התו הירוק החדש - ועורר את הנהי: "הופכים אותנו לשוטרים", "ניאלץ לקנות ציוד מיוחד" (טענה שקרית שאומצה, למרבה המבוכה, גם על ידי שרים בכירים בעת הדיון בממשלה!) ועוד.
היו מי שטענו שיש לתת לתו הירוק החדש ארכה, כדי לתת לציבור "להסתגל" - כשהיה ברור שמה שמטריד אותם אינו "הסתגלות" הציבור, אלא הירידה במספר הלקוחות הפוטנציאלי שלהם מחמישה וחצי מיליון לשלושה וחצי מיליון בלבד (מחוסנים פעם שלישית).
סוף השבוע האחרון זימן אותי לשלושה מקומות שבהם נדרשים הנכנסים להציג תו ירוק: בכולם נבדק התו בכניסה - ומי שלא היה מצויד כהלכה בתו ("הישן") או בבדיקה תקפה, נותר בחוץ. במו עיני ראיתי אירוע אליו הגיעו כמה משפחות, חלקן עם ילדים קטנים שמטבע הדברים אינם מחוסנים - ואחד ההורים טס במהירות לאחת מרשתות הפארם שפתוחות בסופי שבוע כדי לרכוש בדיקות - בעוד ההורה האחר ממתין עם הילדים בפתח המסעדה.
רוצה לומר - שום דבר לא השתנה מהמצב שהיה נהוג עד לתו החדש: מי שהקפיד על החוק ובדק היטב, ממילא אכף על הבאים בשעריו את התקנות.
גם חדרי הכושר, שהובילו הפעם את המאבק (בניגוד למסעדנים שהיו בחזית הסיבוב הקודם), הצרו יותר על צמצום קהל הלקוחות הפוטנציאלי שלהם, הגם שהציגו מצג שווא של צורך בהיערכות מיוחדת: ממילא רוב חדרי הכושר התקינו במהלך השנה האחרונה אפליקציות שבעזרתן אפשר להציג תווים ואישורים למיניהם, כל שנדרש מהם הוא לחייב את מנוי לעדכן את התו בכדי לעבור דרך הסורק שמותקן ממילא בשער.
מי אשם? הלקוחות שלכם שלא התחסנו!
אז אם כך, איפה הבעיה? הבעיה היא בעיקר עם האוכלוסייה המכונה בשם "עמישראל". כן, הפעם אפשר להאשים את העם: החיסון השלישי היה זמין לכל כבר במשך חודשיים, אבל חלק גדול מהזכאים לו, לא מיהרו להתייצב בקופות החולים. למה? חלק קטן מהם אולי האמין לפייק-ניוז ברשתות החברתיות, היתר (בעיקר צעירים) פשוט לא עשו זאת מפני שלא היו מוכרחים.
עדות לכך ניתן היה לקבל במהלך סוף השבוע האחרון, עת צבאו "לפתע" עשרות אלפים - ואף יותר מכך - על עמדות החיסונים, רגע לפני שיבוטל התו הירוק שמאפשר להם כניסה לקולנוע, למסעדה או לנתב"ג.
מפתה לפתוח כאן דיון על האופי האנושי בכלל והישראלי בלבד, שדוחה אפילו החלטות שקשורות בבריאותו עד לרגע שבו מכריחים אותנו (כלומר, לא בכוח אלא במשתמע), אבל נתכנס לרגע לנושא העצמאים והעסקים הקטנים:
כעצמאי אני מודע היטב לאפליה שנוהגת המדינה כלפי הציבור העצום והמגוון הזה, שמצד אחד מכונה "מנוע הצמיחה של המשק" ומצד שני מופלה (בימים כתיקונם, בלי קשר לקורונה) על כל צעד ושעל, ומוחזק כעבריין בעיני רשויות המדינה - כל עוד לא יוכח אחרת.
אלא שאם עד כה חלק גדול מהטענות של העצמאים בישראל (בהכללה) היו מוצדקות, נדמה שבמהלך תקופת הקורונה התגלו חלקם כבכיינים מקצועיים.
המאבק בהחלת התו הירוק המעודכן, למרות הוכחות חותכות לכך שהחיסון השלישי (שהתו נועד לזרז) מציל חיים, פשוטו כמשמעו, חשפה אותם כחמדנים האומרים: "תנו לנו להרוויח כסף אפילו במחיר חיי אדם", משפט שנעטף בהמון תלונות שווא - מטענות על היותם "שוטרים" (כן ידידיי המסעדנים או בעלי מכוני הכושר: עליכם חלה האחריות לבדוק את הבאים בשעריכם, וממילא נדרשתם לכך עד עתה!) ועד לטענות סרק, כאמור, על "אמצעים מיוחדים" שנדרשים כביכול לסריקת התו הירוק.
יש קורבנות של ממש לקורונה הכלכלית, הם בעיקר בענפים כמו תיירות נכנסת, תעופה ואחרים, שלפי שעה מתקשים לראות אפילו את האור בקצה המנהרה (להם כבר ממילא לא נשארו כוחות לזעוק).
דווקא בעלי אותם עסקים שהרוויחו נפלא כתוצאה מהמצב ששורר במדינה שרוב אזרחיה מוציאים את כספם בתוך גבולותיה, הם שהובילו הפעם את המחאה, ולהם אין אלא לומר: בכיינים, נמאסתם.