יוקר המחייה: מה קורה כשלהתייקרות אין מחיר?

בנט וליברמן לא מאמינים שזה קורה להם: תקציב מדינה עומד לעבור לראשונה מזה נצח - ובתוכו כמה רפורמות חשובות שנועדו להילחם ביוקר המחייה.

חלקן כבר ספג כמה חבטות בדרך אל התקציב, כמו למשל רפורמת החקלאות המפורסמת, חלקן הן מעט מדי ומאוחר מדי - כמו העלאת גיל הפרישה לנשים (בקצרה: המטרה היא לגשר על מספר השנים הגדל בין גיל הפרישה לגיל הפטירה, אבל עדכון לגיל 65, שיתמשך על פני 11 שנים, יביא לכך שכאשר יושלם המהלך, הפער הזה יהיה גדול מכפי שהוא היום).

אבל בגדול - ועל אף מגרעותיו הרבות, לראשונה מזה שנים שבהן נחטף תקציב המדינה והיה לבן ערובה המוחזק בידי עסקנים, יונח ספר התקציב על שולחן הכנסת בתחילת השבוע תקציב.

ולמרות הצעד הזה שאין להפחית בחשיבותו, בקרוב יהיה לנו פחות טוב - לפחות במובן הכלכלי. זה יקרה גם מפני שחלק מהרפורמות מנסות לגשר על הזנחה של שנים, כך שיחלוף זמן עד שייראו תוצאות, וחלק בגלל סיבות גלובליות שכבר נטחנו לעייפה בכלי התקשורת: עליית מחירי חומרי הגלם, עלויות השינוע, תכניות הסיוע בעת הקורונה - שהשאירו בבית את הפועלים בשכר נמוך, ועוד.

אבל - וכאן מגיע אבל גדול: זה לא מקרה שדווקא השבוע התפרצו כל שופרות ההתייקרויות, עד שנדמה שעוד מעט ירוצו הלקוחות עם עגלות לסופרמרקטים כדי למלא את המקרר בבית לפני שיעלו המחירים, כדרך שעושים נהגים ערב עליית מחירי הדלק.

למה אין זה מקרה? מפני שהשבוע נגמרה יכולתם של המתווכים להכיל את ההתייקרויות שקיימות כאן בפועל כבר מספר חודשים.

אם נדמה לכם שהכסף שלכם שווה פחות בקופה שבסופרמרקט, אתם צודקים בהחלט - ולמרות זאת, אם תסתכלו בתווי המחיר שעל המוצרים, תגלו שכמעט אף אחד מהם לא השתנה! איך זה יכול להיות? ובכן חברים - בשיטת הישראבלוף המוכרת.

איך מעלים מחיר של מוצר מבלי לשנות את ערכו הנקוב? הנה לכם דוגמא שבה אנחנו, הרגישים כל כך למחיר שכתוב על המוצר - ושנוהגים להשוות סלי קניות בין רשתות קמעונאיות על פי מחירי המוצרים, נופלים שוב ושוב:

מי לא מכיר את המושג "הנחת כמות"? קנה שניים - קבל את השלישי בחינם, קנה חמישה - ושלם רק על ארבעה, קנה באלף שקל לפחות - ותקבל הטבה נוספת בקופה ועוד.

ההנחות האלה התבטלו בהדרגה לאורך החודשים האחרונים, חלקן חזרו להופעות אורח ערב החגים, שעתם היפה של המשווים בין סלי הקניות, אבל בגדול ההתייקרויות שכולם מזהירים מהן, נמצאות אתנו כבר לא מעט זמן. זאת הסיבה שאנחנו מרגישים שהכסף שלנו קונה פחות בסופרמרקט, למרות שהמחירים כמעט שלא השתנו.

הבה נחדד: אם התרגלתם לקנות חמישה פריטים של מוצר מסוים במבצע של 4+1 תמורת מאה שקלים, הרי שהמחיר הנקוב על המוצר היה 25 שקלים. המחיר לא השתנה, אבל הנחת הכמות בוטלה - והנה לכם תשלום של 125 שקלים תמורת אותה כמות, התייקרות ריאלית של 25%, מבלי לשנות אפילו האגורה את תג המחיר!

זאת ועוד - גם המחסור בחלק מהמוצרים שיקף התייקרות מבלי להעלות מחירים. אם ניקח לדוגמה את ההוצאות של משפחה ישראלית ממוצעת על חלב וחלק ממוצריו, נגלה שמישהו הכניס לנו יד עמוק לכיס, הגם שלא העלה את המחיר ולו בשקל: כשאין חלב "רגיל" קונים חלב יקר יותר - ואת זה עשו רבים מאתנו לאורך כל אותם "חוסרים", עם או בלי מירכאות.

אז מה השתנה דווקא השבוע, שכולם מדברים על עליות מחירים? בעיקר העובדה שהחזרה לשגרה, שהחלה לפני כארבעה שבועות, כילתה את כל העודפים במוצרים מסוימים שנשארו מהחגים. אמנם לא מדובר במוצרי מזון טרי, אבל בכל זאת מוצרי צריכה בסיסיים, כמו למשל חומרי ניקוי.

ובעיקר מה שהשתנה הוא היכולת של הרשתות הקמעונאיות להכיל את ההתייקרויות באמצעות ביטול מבצעים והנחות כמות.

אז עכשיו עליות המחירים, שכאמור נמצאות אתנו כבר חודשים רבים, יגיעו גם לתוויות המחירים עצמן - ונדמה שאין גורם שלא מכין אותנו לכך. לכן אולי הגיע העת להזכיר שרובנו קונים יותר ממה שאנחנו צורכים. מזון טרי הוא אחד התחומים הכי בזבזניים בחיינו.

עם כל החיבה שלנו לזעוק חמס בכל פעם שהמחיר עולה, כל סקרי הצרכנות מלמדים שהמחיר הוא רק אחד מהשיקולים שעל פיהם אנו בוחרים היכן לבצע את הקנייה השבועית הגדולה שלנו. חוויית הקניה, למשל, היא משמעותית וחשובה לרובנו הרבה יותר.

לכן, עוד לפני שנחכה שהרפורמות המקומיות יעבדו או שהעולם יחלים מהקורונה - מכסות הייצור יחזרו להיות מה שהיו לפני פרוץ המגיפה, תיבלם העלייה במחירי ההובלה ועוד (שינויים שספק אם יקרו כל כך מהר, בהתחשב בעובדה שהקורונה חוזרת אלינו בכל פעם בדמות וריאנט כזה או אחר) - הגיע הזמן שניקח אחריות על הדרך שבה אנחנו ממלאים את העגלה בסופרמרקט.

מי שקונה בכל שבוע באלף שקל (למשל) ולקראת הקנייה הבאה משליך מזון טרי בעלות של חמישים עד מאה שקלים, יכול להכיל עליית מחירים של כמה אחוזים מבלי להכביד על הכיס, רק בשינוי הרגלי הקנייה שלו.

אז נכון שאנחנו אוהבים להתלונן - וכשמביטים בקלות הבלתי נסבלת שבה מחולק הכסף שלנו על פי מפתחות מפלגתיים, מסתבר שיש לנו סיבה טובה לכעוס.

אבל מי שרוצה לחסוך באמת, רגע לפני שהוא מאשים את החקלאים, את הריכוזיות, את רשתות המזון ואת הפוליטיקאים, מוטב שיביט אל תוך עגלת הקניות שלו: הוא עשוי עוד לגלות בתוכה אפשרות לחיסכון שימתן מעט את השפעתן הרעה של ההתייקרויות הצפויות.

כשהתנאים משתנים לרעה, ומתוך ידיעה שאף אחד בשרשרת המזון, תרתי משמע, לא רוצה באמת את טובתנו, הגיע הזמן שכולנו נהיה צרכנים טובים מעט יותר.