לפני שנצא למסע בין מדפי הסופרמרקט בליסבון, אתחייב לכך שלא מדובר בעוד כתבת "מחיר המילקי", כלומר - כן מדובר ביוקר המחייה בישראל לעומת זה של מדינות אירופה וצפון אמריקה, שתמיד היו קבוצת ההתייחסות שלנו, אבל הפעם לא ההשוואה היא העניין, אלא גלי ההדף שהיא מייצרת.
עכשיו ניקח את העגלה ונמלא בתוכה כמה דברים. אני נשבע לכם שהדבר הראשון שעשיתי בין מדפי הירקות והפירות, היה לבדוק האם המחיר הוא לקילו או למאה גרם. אני כנראה כבר מורגל כל כך במספרים המופרכים של השוק בישראל, עד שלא האמנתי שתפוח מסוג פינק ליידי למשל, שבישראל אפשר למצוא אותו במחירים שמתחילים מ-16 שקלים לקילו, עולה כמחצית המחיר.
הוא הדין בקשר לירקות למרק: גזר, סלרי, תפוח אדמה, בצל, פטרוזיליה, דלעת וקישוא. אני כבר לא מדבר על האיכות, שלא רואה ממטר את הירקות שנושאים את אותו השם בישראל (איפה הימים שבהם היינו מלגלגים על הירקות של האירופים?), אלא בעיקר על המחיר: בין שליש לחצי.
כנראה שככה זה כשחקלאים מתחרים ביניהם על מחיר ואיכות בשוק החופשי ומשקיעים את כל זמנם ומרצם כדי לגדל (בלי תאילנדים!) ירקות ופירות - ולא לובי שמהלך אימים על חברי הכנסת ומטרפד כל רפורמה.
במחלקות הדגים והבשר, הפכה התדהמה להלם: בישראל מתחילים הדגים הזולים בכמה עשרות שקלים ומגיעים עד למאה שקל ומעלה עבור דגי הים היקרים יותר.
על שרצים, למי שאוכל, אני כבר לא מדבר, אבל גם אם חשקה נפשכם בקילוגרם חסילונים, שבחנות הדגים שלי בתל אביב עמד על 120 שקל לקילו, דעו לכם שבליסבון תשלמו על קילו גמבאס (ואני מדבר על הזנים הגדולים והבשרניים) פחות מרבע מחיר.
הייתי ממהר לתלות את ההפרש בהיצע הדגה המקומית, אבל כשראיתי שגם מחיר הסלמון, דג יבוא בשתי המדינות, עומד על פחות מחצי המחיר, כמעט שפרצתי בבכי - וכך זה המשיך הלאה, אל הבשרים, הקפואים, השימורים והגבינות.
אחרי שמילאנו עגלה בכל טוב, עניין של בערך 1,000 שקלים בישראל, שפשפתי את עיני בתדהמה בקופה כשהחשבון הסתכם בשמונים אירו. בין שליש לחצי המחיר - וזה אפילו לא שנסעתי לאיזה מרכז דיסקאונט מחוץ לעיר: את הקניות שלי ערכתי בלב ליסבון, באזור שהוא "חצי תיירותי".
אם הייתי צריך להשוות לסופרמרקט הקרוב לביתי בלב תל אביב, ההפרש היה גדול בהרבה. אבל לא על המחיר באתי לספר, אלא על מה שהוא מעולל לנו במעגל השני והשלישי.
כשראש הממשלה אומר את האמת
אם בודקים את השכר הממוצע, המספרים איכשהו מסתדרים: שכר המיינמום הוא כ- 700 יורו והשכר הממוצע הוא קצת מעל ל-1,100 יורו. כלומר, הגיוני שמחיר הקניות בסופרמרקט יהיה בין שליש לחצי מהמחירים בישראל, אבל רגע, עוד לא סיימנו. כי החיים שלנו לא מתחילים ונגמרים בסופרמרקט - וכאן מתחיל להיפתח פער לא נעים, בעיקר בכל הקשור לסעיף הדיור. נקודה כואבת בכל אירופה, אבל לא כמו בישראל.
הייתי יכול להוסיף כאן מספרים על מספרים, אבל ברשותכם אגש ישר לשורה התחתונה:
בשנת 2011 עורר ראש הממשלה בפורטוגל סערה, כאשר הודה באופן פומבי כי לצעירים פורטוגלים אין עתיד במולדתם וממש דחק בהם להגר (ואכן רבים שעו לעצתו ונטשו את מולדתם) . בישראל נדמה שאין מנהיג פוליטי שיעז להשמיע אמירה שכזאת, אבל המציאות שאליה מוליכים אותנו הפוליטיקאים לא זקוקה לפירוש: הצעירים בישראל מגלים שהם חיים במציאות כלכלית בלתי אפשרית.
ההייטק לא אשם, אבל הוא גורם
רבות דובר על השפעת ההייטק על יוקר המחייה, רק לפני שניגש לזו, חשוב להזכיר שההייטק אינו "אשם", בטח לא העובדים בו שמקדישים את זמנם, מרצם וכשרונם ליצירת עולם טוב יותר, שמתגמל אותם בנדיבות. אלמלא ענף ההייטק יתכן שהיינו שקועים עד צוואר במשבר הכלכלי שכפתה הקורונה על... ובכן, האמינו או לא: על כמעט כל מקום שאינו ישראל!
אבל העובדה שצעירים רבים כל כך משתכרים סכומי עתק שגבוהים לעיתים פי כמה מאשר בענפים אחרים, הפכה את החיים בישראל לבלתי אפשריים. אל תטעו, זהו לא מניפסט של שוויון, אלא ניסיון לראות את הנולד. הכלכלה החופשית מניחה שהרווחה שמנחיל ההייטק לעובדיו, אמורה להתבטא גם במעגלים החיצוניים: לא רק עורכי הדין, רואי החשבון ועובדי המנהלה שמעניקים שירותים לא טכנולוגיים לענפי הטכנולוגיה יוצאים נשכרים, אלא גם המסעדן, הספר, בעל חנות האופנה, דוכן התמרוקים בקניון - והרשימה עוד ארוכה.
הבעיה היא שהמחירים מסביב עולים יותר מאשר השכר של כל האחרונים, כך שלמרות שהכנסתם השתפרה נומינלית, כוח הקנייה שלה דווקא ירד ריאלית.
דירות אי אפשר לייבא
זאת ועוד. יש ענפים שאינם מסוגלים להתאים ביקוש להיצע. לפעמים מדובר בצרות קטנות יחסית. זוכרים ששמענו את תלונות המסעדנים על חוסר דרמטי בעובדי מטבח ומלצרים? למעשה התלונה שלהם, במונחים כלכליים הייתה על שאינם מסוגלים לספק את ההיצע הדרוש בכדי לעמוד בביקוש הגואה (כמותי ואיכותי, כלומר - גם במספר הסועדים וגם בהוצאה פר סועד) - והרי אין דבר מתסכל יותר לבעל עסק מאשר לראות איך אינו מצליח לממש את הפוטנציאל העסקי.
נמשיך הלאה אל ענף הרכב. אלה לא רק הפקקים על הכבישים שלא זקוקים לכלי רכב חדשים, אלא בעיקר התקלות בשרשרת האספקה. לא ניכנס לפרטים, אלא רק נאמר שמכוניות הן מוצר יבוא - וכאשר היצרן בחו"ל לא מסוגל לעמוד בביקוש, נוצר מצב שבו צרכנים בישראל עומדים בכיסים מלאים מול רשימות המתנה מתסכלות לרכב חדש, מה שמקרין על שוק הרכב המשומש - והנה, מצאנו עוד נקודה שבה נפגע הכיס הלא עמוק.
ואם במעבר מהמסעדות לרכב, עברנו מצוננים לפושרים, הרי שעכשיו הגענו לרותחים: מחירי הדיור.
כאן חידוש ההיצע והתאמתו לביקוש הוא האיטי ביותר, גם אם נקצר את הרגולציה והבירוקרטיה, עסקינן בשוק שיעברו שנים עד שהמלאי בו יחודש. הוסיפו לכך את הדמוגרפיה הישראלית ששוברת שיאי ילודה - ותקבלו מצב חריג מאוד של ביקוש גואה באופן דרמטי, מול היצע שככל שיגדל, לא יעמוד בביקוש.
עכשיו, אחרי שעברנו לא רק במחלקות הירקות, הדגים והחלב, אלא גם אצל קצין הרכב והקבלן, נתחיל לארוז: החיים בישראל הפכו יקרים מאוד, בעיקר עבור מי שנמצא מחוץ לענף ההייטק או המעגלים הקרובים הנהנים ממנו, ושאינו משתייך לקבוצות לחץ חזקות כמו עובדי המדינה (בחלקם), משרתי הקבע ועוד. שכר מינימום של 5,200 שקלים לחודש, גם אם יגדל באופן הדרגתי עד ל-6,000 (על פני שנים!) כמובטח, לא מספיק בכדי להתקיים, שלא לומר - להתקיים בכבוד.
חלומות של אתמול
היכולת של הישראלי הצעיר להגשים את החלום - לא של התעשרות חלילה - אלא של קיום מכובד: דירה שבה חדר לכל ילד, רכב סביר, קניות בסופרמרקט ותקציב פנאי כזה שמכסה חוגים לילדים ופה ושם גם בילוי משפחתי - מרמת ארוחה במסעדה ליום ההולדת או חופשה, נמצא על סף קריסה.
כדי לרכוש דירת מגורים בשכונה סבירה-פלוס במרחק נסיעה סביר ממקום עבודתו, הוא ייאלץ לגייס כשני מיליון שקל (ואני לא מדבר על תל אביב כמובן). אפילו אם יעשה זאת בעזרת משכנתא נוחה, הרי שהסכום ההתחלתי יעמוד על מאות אלפי שקלים. כשמוסיפים לכך את הרכב והסופרמרקט, הופך הדבר למשימה בלתי אפשרית עבוד בעלי שכר ממוצע, אפילו למעלה ממנו.
אולי לא עוזבים מולדת ובית בגלל כסף, אבל במציאות הנוכחית הישראלי הצעיר לא יכול לעזוב אפילו את בית ההורים. לפחות שם הוא ייהנה מאש"ל בחינם (על חשבון רווחתם של הוריו לעת זקנה או על חשבון הירושה שלו...) ויוכל להשקיע את משכורתו בעיקר בסגנון חיים משופר.
מציאות של מחר
אבל כאן נכנס עוד משתנה לתמונה - והוא משתנה חדש יחסית. המעבר לעולם המקוון הפך חלק גדול מהמקצועות לכאלה שיכולים להתבצע בשלט רחוק. אני לא מדבר רק על חברות טכנולוגיה.
גם את הטור הזה למשל, אני כותב עתה בביתי - ולא במערכת וואלה. את רואה החשבון שלי לא ראיתי פיזית מאז פרצה הקורונה, מבחינתי ומבחינתו יכול כל אחד מאתנו לעבוד מסידני או מסצ'וסטס, כל עוד נדווח בזמן וכחוק - אני כנישום והוא כאיש מקצוע, לרשויות המס בישראל.
לא ירחק היום וגם דיונים בבתי המשפט יתנהלו אונליין - ויש ענפים שנמצאים שם כבר עם רגל וחצי או לפחות חצי רגל: ביטוח, מסחר בחלק גדול מהמוצרים ועוד.
מה זה אומר? זוכרים שאמרנו שדירות אי אפשר לייבא? ובכן - דירות אולי אי אפשר לייבא, אבל דיירים אפשר לייצא: רבים מאתנו יכולים להמשיך ולעבוד בישראל, אבל להתגורר במקום שבו השכר הזה יוכל לקנות הרבה יותר.
מה שהחל כ- "נוודות דיגיטלית" שהייתה שמורה עבור שכבה מצומצמת של "גיקים", עשוי להפוך במהירות לנחלתם של כל מי שאינם פועלי ייצור או חקלאים. מדינת ישראל תאבד את הצעירים הטובים ביותר שלה: בהתחלה במשה שייתפס כמעין הארכת הטיול של אחרי הצבא לכזה של אחרי האוניברסיטה, בהמשך לחיים מלאים בניכר. ההשלכות של כל אלה על נושאים כמו חוסן לאומי, זהות יהודית ועוד עלולות להיות דרמטיות.
החשבון שאיש לא יוכל לשלם
כל עוד המשמעות של יוקר המחייה הייתה שבגלל המחירים בסופרמרקט אצטרך לקצץ בחופשות בחו"ל או לדחות את החלפת הרכב, למשל - עוד אפשר היה לחיות עם זה בשלום, בסך הכל, אין תחליף לתחושת השייכות שרק מולדת יכולה (גם בעידן הזה) להעניק. ברגע שהמשמעות שלה תהיה נכדים שידברו אתי בשפה זרה ובשיחת וידיאו, במציאות בה ניפגש אולי פעם בשנה, המחיר יהיה כבד מנשוא.
לפורטוגלים היה לפחות ראש ממשלה שהיה מספיק הגון כדי להכריז על כך בריש גלי, אי שם לפני עשר שנים. הייתי מוכן להתפשר על חיים בישראל גם בלי מנהיג שיאמר את האמת הלא נעימה בפרצוף. מה שקשה לי יותר הוא עם מי שמטיח בפנינו מספרי מאקרו נפלאים, מבלי לעשות שום דבר כדי לשנות את ההוויה האסונית שאורבת לנו מעבר לפינה.