מקוממת, אבל נכונה: כששר האוצר ממליץ להחליף מקצוע

נתחיל בווידוי קטן: אני אוהב סוכני נסיעות. אולי זה הזיכרון מהילדות, במסגרתו מסע לחו"ל, אפילו אם מדובר על שיט, בכרטיס מוזל על הסיפון, לאיי יוון, היה מתחיל בסוכנות הנסיעות:

כבר בהמתנה יכולת לעלעל בחוברות ובהן תמונות של יעדים אקזוטיים (ובשנות ה-70-80, אפילו פריז וניו-יורק נראו אקזוטיות), ומראה הסוכן או הסוכנת מקישים על המקלדת ואומרים: "יש לי לונדון, יוצאת ביום רביעי בבוקר", היה הצעד הראשון לקראת המסע, שבמסגרתו ליוותה כל המשפחה את הנוסע לשדה התעופה "בלוד", כאילו היה מרקו פולו שיצא לתור את דרך המשי - ולא מי שנרשם לטיול מאורגן של "7 ארצות ב-12 ימים".

אם סגרת את הנסיעה באותו מעמד, היית זוכה לפנקס מלבני שהיה כרטיס הטיסה - ורק אתו יכולת לסור אל הבנק ולרכוש דולרים באופן חוקי, הגם שרובם נרכשו בלילנבלום במסגרת הישראבלוף הידוע.

אני מניח לרגע את זיכרון הנעורים שלי בצד כדי לומר שגם היום, בעידן של מנועי החיפוש הדיגיטליים שמתחייבים למצוא עבורך את הכרטיס הזול ביותר, אני מעדיף לשלם עוד קצת כדי ליהנות משירות אישי ואנושי של סוכני נסיעות. רוצה לומר - לבי אתם: אם משבר הקורונה עבורי מתבטא בצמצום דרסטי של נסיעות לחו"ל, הרי שעבורם רובם הוא לילות ללא שינה בניסיון לחשוב איך לשרוד במציאות מורכבת, שלא ממהרת להתחזל"ש כפי שקיוו בתחילה.

הוא הדין בנוגע למדריכי הקבוצות ומורי הדרך לסוגיהם: בדרך כלל אנשים שרגילים לפתור בעיות עבור קבוצות של תיירים, שנקלעו למצב בלתי אפשרי. על מקומות עבודה שנסגרים כבר שמענו - ובכל פעם כשמדובר על מפעל שמפרנס מאות משפחות, עומדת כל המדינה ומזדהה עם העובדים המפוטרים מעל עשן שחור שעולה מצמיג בוער. כאן נסגר בהדרגה (אך באופן כמעט-הרמטי) מפעל שהעסיק אלפים, אולי אפילו עשרות אלפים. מדובר במציאות תעסוקתית נוראה.

ישווה כל אדם בליבו איך המקצוע שלו מפסיק להתקיים לנגד עיניו: תארו לכם שמחר מוצאות המוניות מחוץ לחוק, או שירותי עריכת דין, או נגרות. ידמה כל אדם את עצמו הופך מבעל מקצוע גאה למי שנזקק לתמיכה כדי להתקיים.

לכן אני זהיר מאוד, רגע לפני שאשאל אני - ולא שר האוצר - חלק גדול מהעוסקים בענף התיירות: תגידו, מה לא הבנתם ב"אין יותר תיירות"?

כלומר, זה לא שאני חושב שענף התיירות מת, אבל אם בתחילת משבר הקורונה, אי שם לפני כמעט שנתיים, היו למישהו חלומות על חזרה לשגרה מפרנסת, הרי שאי שם בסביבות הסגר השני (ספטמבר 2020) הוא היה אמור כבר להבין שמה שהיה לא יהיה עוד - אני לא רוצה להגיד "לעולם", אבל בוודאי בטווח הנראה לעין של השנים הקרובות: תיירים לא יגיעו בכמויות שהכרנו לפני כן, ישראלים לא יצאו לחו"ל במספרים גדולים כבעבר.

לא צריך ללכת רחוק: די להביט בכל מי שהתכוונו לבלות את ערב ראש השנה האזרחית בחו"ל כדי להבין את המצוקה: מה יקרה אם המדינה תהפוך לאדומה - ונדרש לבידוד ממושך בחזרה ארצה? ובכלל - מי רוצה לטוס למקום שבו בכל רגע עלולות על המסעדות והחנויות להיסגר? על החשש הבריאותי אני כבר לא מדבר.

אז נכון, יש חיסונים - ואולי בקרוב גם תרופות יעילות - וכמעט כל הרופאים תמימי דעים שבסוף תהפוך הקורונה למעין שפעת, לא יותר מכך. כמה זמן זה ייקח? תלוי את מי שואלים - אולי שנה, אולי חמש - כרגע לפחות כל מספר זוכה.

לכן עם כל ההבנה לדרמה האנושית ולטרגדיה התעסוקתית, האסימון (סליחה על הדימוי המיושן כמעט כמו כרטיס טיסה בתוך פנקס מלבני) היה צריך ליפול כבר מזמן אצל העוסקים בענף. היו מי שמיהרו להבין ועשו הסבה מקצועית עוד בטרם הציעה זאת המדינה. היו מי שלקח להם קצת יותר זמן - ויש גם, סליחה - מי שמקווים שהמדינה תממן אותם, אם צריך - אפילו במשך שנים, עד שתתפוגג הקורונה על שלל תשניותיה.

רק שאת מה שמותר לי להגיד לחבריי סוכני הנסיעות, אסור לשר האוצר ושרת התחבורה לומר.

זה בסדר להסביר לנציגי עובדים, בשיחות סגורות, כי אינכם צופים התאוששות קרובה ובה בעת אתם סבורים שהמדינה לא תוכל להנשים את הענף לאורך זמן - ולכן נדרשת גמילה איטית מהתמיכה, מלווה בהשתלמות מקצועית שתכשיר את העובדים לעיסוקים חדשים. זה בסדר גם להבהיר לסרבנים שמתעקשים להמתין עד יעבור נגיף, שהם ייאלצו לממן את המשך הבטלה (גם אם היא כפויה) מכיסם.

זה פחות בסדר להגיד את הדברים האלה כשרים בממשלה מנופחת, שבעה, שמנה ומפונקת. קשה להסתכל בעיניו של מורה דרך ותיק, להגיד "אין לי", כאשר שניכם יודעים שלו היה מדובר בחבר קואליציה מרדן שמבקש להפוך לשר תמורת אצבעו המונפת, היה נמצא כבר תקציב למשרד חדש - על כל המשמעויות הכספיות הכרוכות בכך.

לכן בהיעדר תכנית של פרישה לעוסקים ותיקים בענף (ותיקים מכדי להסב מקצוע), הכשרה מקצועית והשתלמות - תמורת יקבלו הפורשים מהענף תגמול ועוד תכנית הדרגתית של הפסקת התמיכה בענף המושבת, האמירות של שר האוצר ושרת התחבורה הן אולי נכונות, אבל אסור היה להן להיאמר - בטח לא כפי שנוסחו.

ענף התיירות משווע לפתרון, אבל כדי שזה יהיה אמיתי ולא יתבסס רק על לובינג ושנור (בהובלת יו"ר ההסתדרות ושר המשפטים לשעבר), חייבים שני צדדים לטנגו העצוב הזה: גם העובדים בענף וגם הממשלה מוכרחים להפנים - התיירות לא תחדש ימיה כקדם בעתיד הנראה לעין, המדינה לא תמשיך לפצות בכל פעם שמוטלות הגבלות חדשות על תנועת הנוסעים, כיוון שאלה תימשכנה, לסירוגין, עוד כמה שנים לפחות.

לשני הצדדים מגיע שיח מכבד - ובהתבטאויות של אביגדור ליברמן ומרב מיכאלי היה הכל חוץ מכבוד למי שעדיין לא מעכלים שמה שהיה לא יהיה עוד.