עוד לא הוטלו ההגבלות החדשות בגין התבהלה שמעורר כאן האומיקרון, התשנית (וריאנט) שמבשרת למעשה את הניצחון על הקורונה והפיכתה למחלה שניתן לחיות לצדה (אבל זה כבר נושא לטור אחר), והנה עלתה שוועתם של בעלי העסקים השמימה: פיצויים, הם דורשים - ויש להם נימוק מצוין: מדיניות הבידודים בשילוב התו הירוק, כמוה כסגר חלקי, שיפגע בעסקים - ומשום כך יש להקדים תרופה למכה ולהכריז על מתווה ברור שישפה אותם בגין הנזקים הצפויים.
הטיעון הזה נשמע ברגע הראשון כל כך הגיוני, עד שלוקח זמן לפרק אותו למרכיביו ולהבין שמה שמניע את בעלי העסקים (בהכללה כמובן) הוא לא התקווה שההגבלות שתוטלנה על העסקים תהיינה קלות ככל האפשר, אלא להפך: הם מייחלים לסגר מלא שבעקבותיו המדינה תהיה "חייבת" לפצות אותם. קצת כמו שחקלאים (שוב, בהכללה), בעת חורף שחון, לא מתפללים לגשם אלא להכרזה רשמית על שנת בצורת, מה שיבטיח להם פיצויים.
גם אני עצמאי, ולפיכך מודע לעוולות שיש בחוק - ולא פחות חמור מכך בגישה - כלפי עצמאיים בישראל: בעיני כל פקיד שומה אתה עבריין עד שלא יוכח אחרת. דמי הביטוח הלאומי המנופחים שאתה משלם מדי חודש לעולם לא חוזרים אליך. מס ההכנסה מסוגל לפסול לך את הספרים בגלל קוצו של יוד - ועוד לא אמרנו מילה על נושאים כמו פנסיה או דמי אבטלה. רוצה לומר, אני מבין היטב מה פירושם של החיים ב"ארץ אוכלת עצמאיה".
ובכל זאת, מוכרחים להגיד שמתווה הפיצויים לעצמאים שהונהג בימי הממשלה הקודמת, גם אם קרטע בתחילה וגרם לנו לקנא בגרמנים למשל "שקודם כל משלמים ורק אחר כך בודקים" כפי שמחו כמה בעלי עסקים בשעתו (מיד נשוב אל הטיעון הזה), עבד מעולה בהמשך: בעלי העסקים בישראל פוצו בנדיבות בגין ההפסדים שספגו בגין הקורונה.
אולי זה המקום לחדד: בעלי עסקים שדיווחו לרשויות המס כחוק על כל הכנסותיהם במהלך השנים שקדמו לפרוץ המגפה, פוצו כהלכה. אני חייב להודות שעבור ציבור גדול של עצמאים, ככל הנראה הרוב הדומם שלהם, היה כאן גם רגע של נחת: במשך שנים הם הביטו בחלק מעמיתיהם מעלימים הכנסות והרגישו פראיירים, והנה הגיע יום פקודה ובו כל אלה שהעלימו ערמות של כסף מזומן מבלי לשלם מס, נשארו עם פנקס החשבוניות ביד...
להרוויח מהקורונה מותר?
אבל ברשותכם נשוב לנושא העיקרי שעל הפרק: הפיצוי הנדרש (או לא) לנוכח המגבלות הקלות יחסית, אך המוחשיות, שמוטלות עתה על עסקים. וכאן התמונה שונה מהותית מזו שהייתה במרץ 2020.
נדמה שתקצר היריעה מלמנות את ההבדלים. אז היה מדובר בסגר מוחלט ומלא שמנע מכלל החנויות להיפתח, למעט רשתות קמעונאיות ופארם. עתה יכול כל בעל עסק לפתוח את חנותו, גם אם ההגבלות יצמצמו את מספר הקונים.
הלאה: עיני לא צרה, חלילה, אבל יש עסקים שהיד הנעלמה של הכלכלה החופשית פיצתה אותם בנדיבות גדולה עוד יותר מאשר פיצתה אותם הממשלה.
שלא לייחוס מודים חלק מהמסעדנים (כלומר, מי ששרדו. ההגינות מחייבת להזכיר שיש רבים שלא צלחו את הסגרים הראשונים) שבשנת 2021 הם פיצו את עצמם על הפסדי הקורונה כבר במחצית השנה.
הוא הדין בנוגע לחלק מבתי המלון, במיוחד אלה שהזדרזו להעלות מחירים בכל פעם שבה הוטלו מגבלות על יציאת ישראלים לחו"ל: אם מותר לכם לנצל את הגבלות הקורונה למטרות רווח, למה מגיע לכם פיצוי אם וכאשר הן פועלות לרעתכם?
רוצה לומר, למעט מקרים מאוד מסוימים שבהם נגרם נזק כבד לענפים ועסקים ספציפיים, המצב היום הוא שמי שרוצה עובד ומתפרנס, ומי שיספוג הפסדים קלים, רשאי להתנחם בזיכרונות מימי תום הסגרים הקודמים, עת פשט עם ישראל בהמוניו על החנויות והוציא בהם סכומים שהניבו מחזורים גבוהים עוד יותר מאלה שהיו זכורים מלפני הקורונה.
זוכרים את הקובלנות של בעלי חנויות האופנה טרם הקורונה על כך שאתרי הסחר גוזלים מהם פרנסה? ובכן, אחרי חודשים של סגרים (שבגינם פוצו!) הם קמו למציאות חדשה שבה השילוח הבינלאומי מתקשה להתאושש, מה שהחזיר חלק גדול מהקונים מאמזון, עלי-באבא ואסוס אל חנויות האופנה בישראל.
מתפללים לבצורת
רוצה לומר, הקורונה יצרה מציאות עסקית חדשה שבחלק מהמקרים טובה מאוד לבעלי חלק מהעסקים, לצד מציאות חדשה שבה חלק אחר שלהם מוכרח להבין שמה שהיה לא יהיה (למשל מדריכי הטיולים שעלו לכותרות עקב הסכסוך המתוקשר עם שר האוצר: המדינה צריכה להציע להם תכנית של הכשרה מקצועית בתשלום ולוותיקים שבהם תכנית פרישה מכבדת, אבל לא המשך פיצויים בגין ישיבה בבית שאפשר שתארך כמה שנים, נוכח שוק תיירות שלא יתאושש בקרוב).
הבטחתי לחזור ולהתייחס לגרמניה, מושא הקנאה של עצמאים רבים בישראל בשבועות הראשונים לסגר. את התביעה של בעלי עסקים בעת ההיא אפשר לזקק למשפט אחד: "פיצויים עכשיו, בירורים אחר כך". בסופה של דבר המדינה, אחרי התפתלות מיותרת, עשתה כבקשתם וטוב שכך.
עתה מתברר כי רבים שקיבלו כספים, אך בדיעבד התברר שלא עמדו בקריטריון, מסרבים עתה להשיבם. המדינה כבר הלכה כברת דרך לקראתם ומוכנה לקבל בחזרה את הפיצוי השגוי בפריסה ארוכה לתשלומים, אלא שגם זה לא מקובל על חלק מבעלי העסקים (העניין יוכרע בשבוע הבא בדיון בבג"צ) וסביר להניח שגם אם ייאלצו להשיב את המענקים החורגים, ירוויחו עוד כמה תשלומים ללא ריבית והצמדה.
נכון הוא שברקע הדברים עומד תסכול תמידי מהידיעה שלו היה מדובר בכספים קואליציוניים ולא בכספים לאנשים העובדים שמייצרים אותם, הייתה המדינה משלמת כהרף עין.
זה נתון שעומד תמיד בבסיס היחסים המורכבים שבין משלמי המיסים למדינה (כמעט בכל מקום, בוודאי בישראל שבה מתברר עם כל מהפך שלטוני, ששום ישועה לא תגיע מאלה שאך אתמול זעקו "מושחתים נמאסתם!" רק כדי להחליף את המושחתים הקודמים באנשי-שלומם). בטח כאשר מדובר בשנה שבה גם הכנסות המדינה ממיסים שברו כל שיא קודם, כולל אלה של החודשים שלפני המגפה.
אלא שנתון זה הוא הקבוע במשוואה. לכן כשמנטרלים אותו אין מנוס אלא לקבוע שמי שתובעים עתה החלטות על פיצויים שיקדמו להטלת ההגבלות, כמוהם כחקלאים שבמקום להתפלל לגשם, מתפללים לבצורת.