כך פועלת השיטה: איך נולד המאבק ביוקר המחיה?

המאבק ביוקר המחייה החל בתקשורת, התפשט לספסלים האחוריים בכנסת ולוועדות - ורק אחר כך אומץ על ידי הבכירים. כך הצטרפו למחאה, כמעט בעל כורחם, מי שהיו יכולים לפתור את הבעיה עוד בראשיתה. כך עובד אפקט הפרפר: מהמוחים ברשתות ועד לשר האוצר

01/02/2022

הכירו את אפקט הפרפר בשרשרת המזון של הפוליטיקה הישראלית: ח"כ שמנופף בכנפיו בספסלים האחוריים של המשכן, גורם לרעידת אדמה בצמרת הממשלה.

המאבק ביוקר המחיה בישראל לא נולד אמש. הוא התחיל כמובן לפני שנים, אבל התחדש ביתר שאת לפני כמה חודשים, אי שם באזור החגים, כששמנו לב שהביקור השבועי בסופרמרקט משאיר לנו פחות כסף בכיס, בין אם כתוצאה מעליית מחירים ובין אם (בעיקר) כתוצאה מעליית מחירים סמויה - מביטול מבצעים, הנחות כמות ועוד.

השלב הבא כלל פוליטיקאים שמחויבים לנושאים חברתיים (רשימה חלקית): מיכאל ביטון מכחול-לבן, (שהוא גם יו"ר ועדת הכלכלה), שלמה קרעי מהליכוד, אפרת רייטן (שמכהנת גם כיו"ר ועדת העבודה והרווחה) ואחרים. שני הראשונים אף הגדילו לעשות - ובתכנית שנחשפה בשבוע שעבר כאן ב"וואלה! כסף" החליטו לשתף פעולה במטרה להקים ועדת משנה שתוכל לקבל מרשות התחרות פרטים על רווחיהם של גופים פרטיים בתחום המזון.

אפשר לתת את הקרדיט לח"כים ביטון וקרעי מבלי להיות ציניים, אבל באותה נשימה צריך להוסיף שהם הקדימו לזהות את קו החזית: בעוד עמיתיהם עסוקים בתיקי נתניהו או בוויכוחי "שמאל-ימין" שאבד עליהם הכלח, התברר שהציבור, עם כל הכבוד לוויכוח הפוליטי בטוויטר, מוטרד בעיקר מדבר אחד: העובדה שיוקר המחייה בישראל הפך מבלתי נסבל לבלתי אפשרי.

טוב לדעת (מקודם)

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

מוגש מטעם שחל
המחאה שהחלה בתקשורת מצאה ח"כים מחויבים שהניעו את השרים הבכירים לפעולה(צילום: ShutterStock)

ההבדל בין הייטקיסט לעובד בשכר מינימום

במיוחד אמורים הדברים בשכבות החלשות: אם עובד הייטק מחוזר, שכבר רכש את הדירה השנייה שלו, חש שהוא משלם יותר בסופרמרקט, הוא יכול להשיג בקלות יחסית תוספת שכר מהמעסיק. לעומת זאת, עובד שמשתכר משכורת מינימום ובקושי עמד גם במחירים שהיו נהוגים כאן עד לפני כמה חודשים, מוצא את עצמו כשהוא נאלץ לוותר על מוצרים בקופה או לפגר בתשלום החשבונות השונים.

אלא שלרוב השחקנים החשובים במערכת הפוליטית לא אכפת:

ראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה התווכחו על מי טיפל ומטפל טוב יותר במשבר הקורונה, שר החוץ עסק בשלו (לגיטימי, אבל הוא גם ראש הממשלה הבא, מה שמחייב אותו גם לסוגיות רוחביות וכלכליות) שר האוצר עסק בהעברת התקציב ולאחר מכן בקידום הרפורמות (חשובות מאוד לכשעצמן, במלחמה ביוקר המחיה, אבל לא יעילות לטווח המיידי והחיוני כל כך לאזרחים), שרת הכלכלה לא דחקה ברשות התחרות (שתחת משרדה) לפעול, ושר הביטחון דילג בין הלבנת "תוספת הרמטכ"ל" (שמכבידה עוד יותר על כיסיהם של אזרחי ישראל) לבין האובססיה להקמת ועדת חקירה בעניין הצוללות.

אבל בחיים אין ואקום - ומי שלא זיהה בזמן את הבעיה או לא רצה לטפל בה כשעוד יכול היה לעשות זאת בתנאים שלו, עשה זאת מאוחר. מאוחר מדי?

שר האוצר: כשהוא יוצא למלחמה, אף גורם עסקי לא רוצה להיות בצד השני(צילום: מערכת וואלה!, מרק ישראל סלם)

מי רוצה להילחם בשר האוצר?

כנראה שלא: המהירות שבה הגיבה שטראוס לפנייה משר האוצר ושרת הכלכלה (בין אם נסוגה מכוונתה לייקר מחירים, או - כפי שטוענים בחברה - רק הבהירה שכלל לא התכוונה לכך) סחפה אחריה את סנו - וככל הנראה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה.

צריך להבין את המשמעות של פנייה ישירה משר האוצר: כבר לא מדובר בחבר כנסת חברתי שקל לסמן כ"פופוליסט" או בעיתונאי נודניק שיכול לעורר סערה שדועכת לאחר כמה שעות.

שר האוצר, ככל שאמורים הדברים בזירה הכלכלית בישראל, הוא גם שר המלחמה. הוא לא צריך לאיים במפורש, אלא רק להבהיר שדלתו תינעל בפני מי שלא ישתף פעולה. יוכרז כמונופול (על ידי רשות התחרות שתחת משרד הכלכלה) - שיסתדר לבד. ירצה איזו הטבה או הקלה מרשות המסים - שיהיה לו בהצלחה... וכך הלאה. שר האוצר (לאו דווקא אביגדור ליברמן, אבל אולי ביתר שאת כאשר מדובר בו) הוא לא האיש שאומרים לו לא.

יומיים אחרי שר האוצר ושרת הכלכלה, הצטרף למאבק עוד שחקן משמעותי: יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד. מכל "מכתבי האיום" שנשלחו, זה שלו נקט בלשון החריפה ביותר. אני לא יודע מה היכולת של החברות המסחריות בתחום המזון לספוג את העליות בתשומות הייצור והשינוע, אבל אני די בטוח שהם יעדיפו לספוג ככל יכולתן, לפני שיצאו לעימות מול הצמרת הכלכלית של מדינת ישראל.

מפתה להיזכר עתה בשר האוצר משה כחלון, שנקט פעולה דומה בפעם הקודמת שבה ביקשה אסם להעלות מחירים. אבל מאחר שנראה כי המהלך הנוכחי נושא פרי, הרי שאפשר לומר עליו שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

ואם כבר מפרגנים לשר האוצר בדימוס, חובה להזכיר את הח"כים שגרמו לשרים ולבכירים אחרים לצאת מהאדישות ולהתחיל לפעול: אלמלא יוזמת ביטון-קרעי, שום דבר מכל זה לא היה קורה.

לבלום את החברות המסחריות זה מצוין, אבל מה עם סעיפי יוקר המחיה שבאחריות הממשלה, כמו דלק וחשמל?(צילום: ShutterStock)

תרומת הממשלה ליוקר המחיה

בנסיבות אחרות אפשר היה לחתום כאן את הסיפור: היצרנים והיבואנים ינהגו כשטראוס וסנו, או ימצאו את עצמם עומדים למשפט הציבור, אבל מה עם ההתייקרויות שקשורות לממשלה עצמה?

מה בדבר מחיר הדלק, סם החיים של הממשלה (בשל המיסוי המטורף) - שמיותר לציין שלא רק שריה אלא גם עובדיה, נוסעים כולם ברכב צמוד, מבלי לשלם על הדלק. מה בדבר תעריפי החשמל - איך המעבר לגז טבעי (עיקר העלייה בתעריף מקורה במחירי הפחם, חומר הגלם שאחרי לייצור של כמעט רבע מהחשמל בישראל), החיוני כל כך לבלימת העלייה, עולה בקנה אחד עם ההצהרה הפופוליסטית של השרה אלהרר אודות הקפאת פיתוח משק הגז?

ומה יעלה בגורלה של הרפורמה בחקלאות? איך יכול שר החוץ לשלם מס שפתיים למאבק ביוקר המחייה, כשחבר מפלגתו, ח"כ רם בן ברק הוא גם יו"ר הלובי החקלאי (ולמען הסר ספק: לא מדובר בלובי למען חקלאי ישראל, אלא בלובי למען עסקני החקלאות של ישראל).

במילים אחרות: אם חברי הכנסת "החברתיים", עם או בלי מירכאות, רוצים לדאוג באמת לכיס שלנו, מוטב שיתחילו לא רק לגרום לבכירים לפעול נגד גורמים שמחויבים, בראש ובראשונה, לשורת הרווח שלהם - כמו אסם, שטראוס, סנו או שסטוביץ' ודיפלומט, אלא גם להכריח גורמים שלפחות על פי הגדרת תפקידם, אמורים לדאוג לאינטרס הציבורי, הגיע הזמן שיתחילו להיות נבחרי ציבור אמיתיים ולדאוג למי שבזכותם הגיעו למעמדם הבכיר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully