ליברמן מוביל אחת-אפס, אבל אנחנו רק במחצית

עוד לא יבש הדיו על פנייתו של שר האוצר, אביגדור ליברמן, אל יצרני ויבואני המזון, וכבר קמה מעין תנועת נגד שזעקה: "תעזבו את השוק הפרטי ותתמקדו במחדלי הממשלה". פנייה משונה, שאולי מזכירה לוותיקים שבין הקוראים את קובלנתו של שופט הכדורגל יהויכין פנדלוביץ', נגד אוהד בית"ר, מר שמעון כסאח, שקרא לעבר השחקנים ("אופסייד סטורי"): "תפסיקו לבעוט בכדור ותתחילו לבעוט בשופט".

הגישה הזאת נפסדת, אבל אין זה אומר שאין גם מידה מסוימת של צדק בדברים: גם ליברמן וגם ברביבאי הם קודם כל פוליטיקאים שהסיטו בחוכמה את האש מהממשלה על מחדליה (ייקור הכלים החד פעמיים, מס על משקאות ממותקים, העלאת תעריף החשמל והתייקרות הדלק) אל ה"חמדנות" (עם או בלי מירכאות) של המגזר הפרטי, אבל בואו נעצור כאן לרגע אחד ונדבר קצת עליו, על המגזר הפרטי.

ברשותכם, אשתף בחוויה אישית: לפני כמה שנים נכחתי באירוע עסקי משמח של אחת מיצרניות המזון הגדולות במשק. לתדהמתי הגיעו לחגיגה גם ראשי המתחרה הגדולה שלה. מה אומר לכם? רוחב הלב מהפרגון ההדדי המרשים, התחלף מהר מאוד בתחושת קבס, כאשר חמקו נציגי הבעלים, המנכ"לים והסמנכ"לים של שתי המתחרות לחדר אחד ויצאו ממנו כחלוף חצי שעה של פגישה שלא תועדה בשום מסמך רשמי.

לא נכחתי בחדר הסגור, אבל כבר למדתי שלא באים לפרגן לקולגה, אם לשפוט על פי הפרסומים בתקשורת באותה העת, מתחרה ישיר ומר - ומסתגרים אתו באותו החדר, באקט שדמה יותר לפגישת חמש המשפחות בסרט "הסנדק" מאשר למהלך עסקי.

לו היה הדבר קורה בארה"ב למשל, היה די בעצם קיומה של הפגישה, כדי לשלוח את משתתפיה לחדרי החקירות, שלא לומר למאסר, אבל בישראל הריכוזית אפשר לצפצף על חוקי התחרות: לך תדע אם דיברו בפנים על חלוקה הרווחים מהכספים שכולנו משלמים תמורת המוצרים בקטגוריה, או על מזג האוויר. וגם אם תדע, לך תוכיח...

לא בא התיאור הזה אלא כדי לומר שישראל שונה מאוד במבנה המשקי שלה ממדינות אחרות, ולכן הטענה שבשוק חופשי האזרחים יכולים לבוא בטענות רק לממשלה, כשאת הגורמים הפרטיים הם יכולים לתגמל או להעניש (בקנייה או בהימנעות ממנה), היא קצת היתממות: כל עוד לא תשתנה המציאות העסקית בישראל, רגולציה היא בגדר חובה, כפי שהוכיחה ההיענות המהירה לדרישות שרי האוצר והכלכלה, שבלמה את גל ההתייקרויות.

הסיבה להיענות המהירה והכמעט-מלאה של החברות השונות ל"מכתב השרים" טומנת בחובה לא רק את הבעיה, אלא גם את הפתרון - זה שיאפשר למשק הישראלי להפוך לשוק חופשי אמיתי.

הסיבה שהיצרנים והיבואנים השונים הגיבו בחיוב שכזה והחליטו להקפיא עליות מחיר מתוכננות או אפילו ליזום הוזלות - רגע אחרי שהסבירו לכולנו למה אין להם ברירה מלבד להעלות מחירים - היא פחות הפחד שלהם מאיזו "מחאת קוטג'" חדשה שתופנה נגדם (לא נעים, אבל לא יותר ממכה קלה בכנף) והרבה יותר החשש מפני ממשלה שתעשה את הצעד הנכון.

למה הכוונה? להכרזה על מונופולים ובעיקר להחלשת מעמד היבואן הרשמי, באמצעות החלטה שלפיה כל אחד יכול לייבא ארצה כל מוצר שהוא, בתנאי שהוא מיובא ממדינות שישראל סומכת את ידה על התקינה המקומית שלהן.

עם כל הכבוד לגופי הפיקוח הישראלים, יש מעט מאוד מוצרי מזון או טואלטיקה (אם בכלל), שטובים לצרכן הגרמני, ההולנדי או הקנדי - ואינם ראויים למאכל או שימוש בישראל.

הבעיה היא שבמקום לשכלל את התחרות - שלא באמצעים של מכתב מכבוד השר לכבוד היבואן - מטפחות ממשלות ישראל לדורותיהם את היבואן הרשמי.

בואו ננסה להבין את המצב היום: מי שרוצה לייבא לישראל סבון רחצה או משחת שיניים, יכול לעשות כן רק אם רכש את הסחורה מאותו מקור שממנו מייבא גם היבואן הרשמי.

כלומר, אם אתם מחליטים מחר להתחרות ביבואן הרשמי ולהביא במקומו שמפו לישראל, לא די בכך שתייבאו מותג שכבר קיים בישראל ולא די בכך שלמוצג יהיה תו תקן אירופי (למשל), עדיין תידרשו להמציא הוכחה לכך שהוא יוצר באותו קו ייצור ממנו מייבא את מוצריו היבואן הרשמי - ולא חלילה במפעל אחר של אותו היצרן.

תכף ננסה להבין את המשמעות של המגבלה הזאת על יבוא מקביל, אבל קודם כל, מן ההגינות שתוצג גם עמדת היבואן הרשמי:

בשיחות שאינן לייחוס, מספרים היבואנים הרשמיים שהם אלה שדואגים למשק בשעת חירום, כשכל "הפרלליסטים" (היבואנים המקבילים) נעלמים. זאת ועוד: הם גם אחראיים להעסקה של עובדים בישראל, למימון מסעות פרסום ועוד. כלומר שווים לכלכלת המדינה מעבר לתמחור היקר של מוצר כזה או אחר.

מצד אחד, יש משהו בדברים. מצד שני, לפעמים הפטריוטיות המעושה היא מפלטו האחרון של החמדן: אז נניח שיבואן מקביל לא ישלח משאית עם סחורה ליישוב ספר שנתון תחת מתקפת טילים למשך שבוע או שבועיים. בעיה? בהחלט, אבל מצד שני זהו מחיר זניח לעומת שיפור יכולת הקנייה של האזרחים בסופרמרקט (כן, כן, גם של תושבי הפריפריה! ואולי בעיקר שלהם), כי כשיוקר המחיה יורד, יש לאזרחים יותר כסף פנוי להשקיע באפיקי צריכה אחרים, בלי לרפד את כיסי היבואן או היצרן המונופוליסט.

איך הוא שומר על מעמדו הייחודי? לפעמים באמצעים כשרים, לפעמים באמצעים קצת יותר שנויים במחלוקת כמו הפעלת לובי שינסה לטרפד רפורמות חיוניות, או אנשי שטח שייהלכו אימים על הקמעונאים - ולפעמים באמצעים פסולים לגמרי, על גבול הפלילים (בשני הסעיפים הראשונים הכוונה היא לרוב הגורמים בשוק. באחרון רק לחלקם).

יבואנים מקבילים שעמם שוחחנו השבוע, סיפרו על שורה של אמצעים שנועדו להוציא אותם מהמשחק: מתלונות שווא אנונימיות על סחורה מזויפת, מה שגורם לבדיקה ידנית, מוצר אחרי מוצר, של כל תכולת המכולה או המשלוח, באופן שמעכב את הגעתו לשוק ומכביד על היבואן המקביל - ועד לאיומים בסגנון הרבה פחות נעים.

במילים אחרות: במצב הנהוג היום מקבלים מונופולים רישיון מהמדינה להמשיך ולהדפיס כסף, לכאורה למעננו ולמעשה על חשבוננו. ולכן כששר האוצר ושרת הכלכלה (לא בכדי מדובר היה במהלך משולב), מי שאחראים למעמד הייחודי שמפרנס אותם היטב, מבקשים - הם חייבים ליישר את השורות.

אז כן, הציפייה היא שבסופו של דבר ייעשו הפוליטיקאים את הדבר הנכון, יפרקו את המונופולים ויפסיקו לטפל במחלה הכרונית של המשק הישראלי, הריכוזיות, באמצעות משכך כאבים שימציא לנו מזור זמני בלבד. אבל עד שיצליחו אלה להתגבר על השדולות החזקות של היבואנים, היצרנים והחקלאים, נשמח מאוד אם לא יכאב לנו.

בפרפרזה על האמרה המפורסמת של דוד בן גוריון בעת מלחמת העולם השנייה: העובדה שאנו דורשים מנבחרי הציבור לטפל בבעיות הייסוד של המשק הישראלי, לא תמנע מאתנו למחוא להם כפיים על הצלחות נקודתיות, אפילו מתוך ידיעה שהם מזניחים בינתיים את החתירה לשינוי כללי המשחק הפסולים.

ובתרגום לשפת המעשה: מבלי לגרוע מאחריותם של שרי האוצר והכלכלה לשימור הכללים שעליהם כולנו משלמים ביוקר, אפשר בהחלט להתפעל כשהם משיגים דחייה - ולו זמנית - בעליית מחירים שהייתה פוגעת קשות בציבור.

במשחק על יוקר המחייה, ליברמן וברביבאי עלו השבוע להתקפה, כבשו - ועכשיו הציבור הישראלי מוביל 1-0. עכשיו צריך לדרוש מהם מה שכל אוהד כדורגל אמיתי יודע לעשות: לא להסתגר במטרה לנסות ולגונן על היתרון הדחוק, אלא להמשיך ולתקוף כדי להבטיח את הניצחון שלהם, שיהיה גם הניצחון של כולנו.