ברוח הימים האלה אולי מוטב להתחיל את הכתיבה בצירוף האותיות: דל"פ, לאמור: דעה לא פופולרית - ואכן מדובר בדעה לא פופולרית שכן ההנחה שהעסקים ספגו פגיעה משמעותית כתוצאה מהאומיקרון - ובעיקר ממדיניות הבידודים שנלוותה אליו, כבר התקבעה כאקסיומה.
המציאות היא כמובן מורכבת יותר, גם אם לא ממש הפוכה, אבל בואו נתחיל עם מה שאין לגביו עוררין: במהלך חודש ינואר נרשמה ירידה מורגשת בפעילות העסקית בישראל. חברת שב"א (שרותי בנק אוטומטיים) פרסמה כי חלה ירידה של קרוב ל-12% בהוצאות בכרטיסי אשראי בחודש ינואר - בהוצאות של ישראלים בבתי העסק. לעומת זאת, חלה עלייה בהוצאות בעסקאות אונליין, מה שמביא את הירידה החודשית בהשוואה לחודש דצמבר ל-3.3% בלבד.
ירידה נרשמה גם במשיכת מזומנים מהכספומטים, בשיעור של כ-12%. מה שמעניין יותר הוא העובדה שזה החודש השלישי ברציפות בו נרשמת ירידה שכזאת, שמלמדת אולי על שינוי בהרגלי הצריכה שאינו קשור בהכרח לקורונה (גם בחודש נובמבר נרשמה ירידה במשיכות מזומן, למרות שיא בסכומי העסקאות בכרטיסי אשראי).
במילים אחרות: פגיעה - כן, מכה אנושה - ממש לא. אז מהיכן הבלבול? אולי מפני שכבר שכחנו פגיעה אנושה מהי. כאשר משווים את הנתונים לחודש ינואר 2021, המקביל בשנה שעברה, בה התנהל מבצע החיסון שהוביל לפתיחת המשק שהיה נתון אז בסגר חלקי, מגלים שיפור של 10%במשיכות המזומן, 11.7% בעסקאות אונליין ו-42.7% של גידול בהוצאות פיזיות בכרטיס אשראי לעומת ינואר 2021.
הנתונים מספקים תמונה די ברורה לגבי החודש שבו הייתה פגיעת האומיקרון הגדולה ביותר, שיכולה להצטמצם לשלוש מילים: כואב, אבל פחות.
אז מהיכן נוצר הרושם על פגיעה עסקית אנושה בעקבות הוויראנט המדבק במיוחד? התשובה, לא תאמינו, מוליכה אל האשמים כמעט בכל צרותיו של המשק הישראלי, מרמת העבודה המאורגנת, דרך מערכת החינוך, עבור בחקלאות - ועתה גם בעסקים הקטנים: העסקנים.
מכה קלה בכנף
לפני שנעבור לעסקנים, הבה נבחן את הפיצויים ששולמו בעבר, בתקופת הממשלה הקודמת לעסקים. ראשית נזכיר כי הסגרים הקודמים היו הרמטיים יותר - מהראשון שמנע מהציבור לצאת מהבית למרחק שעולה על 100 מטר, הוראה שמשמעה שיתוק כמעט מוחלט של פעילות המסחר, עד לסגרים חלקיים שהשאירו ענפים שלמים במשק (בחלק מהזמן גם את הקניונים) סגורים ומסוגרים.
במצב שכזה מתבקש סיוע ממשלתי נרחב - ואכן זה ניתן באופן די יעיל (אחרי התחלה מקרטעת), אולי אפילו יעיל מדי: מאות מיליונים נותרו בידי בעלי עסקים שהגישו תצהירים "לא מדויקים" לרשויות המס. הגם שסכום זה (הכוונה לפיצויים העודפים, לא לפיצויי אמת כמובן) הושג שלא כדין, ניתנה מצד המדינה ארכה להשבתו. מי שנלחץ - שילם. מי שקרא וואלה! הבין שלא כדאי למהר ולהיבהל מאיומי רשות המסים, כיוון שתינתן עוד ארכה משמעותית להשבת הסכום, מה שאכן קרה בפועל.
בכל מקרה, מעבר לענפים ספציפיים, הפיצויים ניתנו למי שחווה ירידה של לפחות 20% בהכנסותיו מעסק, די דומה למודל החל"ת, שגם הוא לא פיצה את השוהים בבית פיצוי מלא, אלא רק כזה שיספיק לקיום בכבוד.
גם אם מנתוני ינואר עולה מגמה עגומה, עדיין לא מדובר בקטסטרופה שתביא את רוב העסקים בישראל אפילו קרוב לרף ההוכחה של פגיעה משמעותית. יש לציין שענפים מסוימים פוצו באופן פרטני, כמו התעופה, התיירות, תחום האומנות ואחרים.
האם יש מי שנפגעו קשה ולא פוצו ענפית או פרטנית? בוודאי, אבל מדובר על מיעוט (למשל בעלי האולמות ומתחמי האירועים שהיו הקולניים ביותר במחאה הנוכחית). יוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל.
סוחרי הפיצויים
אז מאיפה נוצר הרושם כאילו יש כאן מעמד של בעלי עסקים שספגו פגיעה קשה בגלל מדיניות הבידוד? התשובה היא עסקנות.
הקורונה הייתה כר פורה להתארגנויות של עצמאיים שהחלו עוד לפניה. בשיא המחאה יצאו אלפים מהם לרחובות כדי למחות. כמקובל בישראל (ע"ע מחאת רוטשילד) הפכו חלק מראשיה לפוליטיקאים (ע"ע סגן השר אביר קארה), אבל מי שנשאר מחוץ לכנסת, במקום לקדם רפורמות מבניות שדרושות באמת לעצמאיים בנושאים כמו פנסיה, אבטלה ועוד, התמקדו בפיצויים.
למרבה המזל, אלה לא ניתנו הפעם ברוחב יד: שר האוצר, אביגדור ליברמן, אינו זקוק לכלכלת בחירות ולכן דחה, לפעמים בגסות שעלולה לאפיין אותו מעת לעת, את הבקשות לפיצויים רוחביים על הסף. זה הטריף חלק מהעצמאיים שהתרגלו שהאיומים עבדו לא רע במערכות קודמות מול האוצר, אבל לפחות הפעם נמנענו ממחזות כמו פושטי-יד מיליונרים שקיבלו פיצוי ומיהרו לחלק דיבדנד (גם אם נסוגו מכוונתם, בלחץ התקשורת והציבור).
כאשר משווים את חודש ינואר 2022 לנוצבר-דצמבר 2021, צריך להוסיף למשוואה עוד כמה פרמטרים: אם לא מחשיבים את ט"ו בשבט, חג זניח ככל שהדברים אמורים בקניות, הרי שבנובמבר היו ימי הקניות המקוונים ויתרה מזאת, מזג האוויר הסתווי והחמים עודד יציאה מהבית.
בדצמבר חל חג החנוכה שבו נרשמת תמיד עלייה בהוצאות הציבור, כמובן שגם חגיגות השנה העזרחית החדשה תורמות לעלייה בהוצאות. בינואר 2022 לא רק שלא נרשם אף מועד שגורר הוצאות, הבידודים נכרכו גם במזג אוויר קר וגשום.
במילים אחרות: הדלילות היחסית שחווינו על הכביש (שיש בה גם משום ברכה לחלק מהעסקים) ובמרכזי הקניות, הייתה לא נעימה, אבל לרוב גם לא נוראית - ובכל מקרה, לא קשורה לבידודים לבדם.
מאחר שהנושא נמצא כבר כמעט מאחורינו (עד הגל הבא, בתקווה שיהיה קל), הרי שאפשר לסכם את ינואר המר בכך שעיקר הטעם המריר שהוא הותיר הוא בלראות את העצמאים הופכים לקהל שבוי בידי עסקניהם, ממש כמו עובדים רבים שבסך הכל ביקשו להתאגד כדי להגן על תנאי העסקתם, אבל מצאו את עצמם פיונים במשחק שבו הוועדים הגדולים והעשירים הם אלה שקובעים את הכללים, ממש כמו המורים שבמקום לדאוג לחינוך ילדי ישראל מצאו את עצמם כחיילים של מזכ"לית הסתדרות המורים, יפה בן דויד.
ממש כמו החקלאים הקטנים שעסקני החקלאות, העשירים המושלים במכסות, הפכו אותם לאנשים עניים שעובדים קשה, רק כדי שיוכלו להתחבא מאחורי גבם כשתעלה הדרישה לרפורמה מוצדקת - ואפילו בקודש הקודשים: ממש כמו שאלפי נועלים נעליים חצאיות בשירות קבע, מסתתרים מאחורי גבו של המג"ד בשטח, בכל פעם שעולה הדרישה הצודקת להעביר את המטיינים שבהם לחוזים אישיים ולגמול את כל השאר מעטיני הפנסיה שאותה נשלם אנחנו.
כעצמאי אומר רק זאת: שמור אותי מאוהבי העסקנים - ומפגעי המשק, מהאטה כלכלית, דרך אינפלציה ועד לווריאנט הבא - כבר אשמר בעצמי.