אולי תגדלו ביצים במקום להילחם על המכסות שלהן?

"מי ישמור על האדמות אם לא החקלאים בעוטף עזה? מישהו כאן התבלבל לגמרי. אני מבקש מבנט וליברמן, תחזרו לערכים של מדינה נורמלית", כך אמר ח"כ רם בן ברק, מסיעת "יש עתיד" בנאום תקיף נגד הרפורמה בחקלאות.

חברו למאבק, ח"כ לשעבר אבשלום וילן, בדיון אחר: "איך ממשלת ישראל רוצה להכפיל את אוכלוסיית הגולן אם לא יגדלו שם תפוחים?".

קל, אפילו קל מדי, להאשים עת עסקני החקלאות ביוקר המחיה, אבל האמת היא שיותר מכל קובעי המכסות, מי שגורמים את הנזק הכלכלי הגדול ביותר בימים אלה לאזרחי ישראל, הם דווקא האנשים הטובים, הערכיים, בוגרי תנועת העבודה - ובהתייחס לשתי הדוגמאות דלעיל (בהתאמה) - המשנה לראש המוסד והלוחם מסיירת מטכ"ל.

תכף נחזור אל מדפי הירקות והפירות בסופרמרקט, אלה שמהם ניבטים אלינו מחירים שהיו יכולים לגרום אפילו לצרכן בהלסינקי, למשל, למרוט את שערות ראשו מרוב תסכול, אבל כדי להבין מדוע הלובי החקלאי מצליח עד כדי כך שרוקן מתוכן את רפורמת החקלאות החיונית, נצטרך להמתין עם המסע במרחב ולצאת למסע קצר בזמן.

חקלאות עברית היא ערש הציונות. קורותיה של ההתיישבות העובדת הם במידה רבה דברי הימים של שיבת ציון בימינו. גדוד העבודה שסלל כבישים וחרש שדות הוא אתוס מכונן בשמאל הסוציאליסטי הישראלי, עת רצו כולם להיות "טרומפלדורים", היפוכו של היהודי הגלותי, הלמדן והרדוף.

החקלאי העברי היה הבון טון של ראשית ימי המדינה - ואין כאן אפילו גרם אחד של ציניות: הטרקטור והקומביין היו הטנקים של קוממיות עם ישראל בארצו, עוד הרבה לפני המרכבה.

אבל עם כל הכבוד למורשת, היא הפכה מנכס של הציונות המעשית לנטל עליה. עסקני החקלאות, מי שקובעים את המכסות ומחזיקים כבני ערובה, ביד אחת חקלאים תמימים, אנשים ערכיים וקשי יום, וביד השנייה את כל אזרחי ישראל, מצליחים רק מפני שהם מחביאים את ערמת האינטרסים הפסולה שלהם מאחורי גבם של אנשים כמו בן ברק, וילן ואחרים, נותנים להם לנהל את הקרב עבורם.

אם לא צמחתם בשמאל הישראלי, הרשו לי לפתוח צוהר קטן עבורכם: החקלאי העברי הוא מה שהסבא רבא הדתי האדוק הוא להרבה ישראלים שהפכו לחילונים גמורים: גלויה מן העבר שגורמת לתחושות אשמה על שהחלום האחוס"לי הוא כבר מזמן לא לנטוע עץ או לסלול כביש בארץ ישראל (בשביל זה יש תאילנדים וסינים, בהתאמה) ולא בן לוחם בסיירת צנחנים או גולני, אלא ב-8200 בואכה איזו חברת הזנק שתהפוך ליוניקורן.

הלובי החקלאי לא פורט כמובן רק על נימי הרגש, הוא גם יודע לפקוד במספרים נאים למפלגות כמו העבודה או מרצ, אחרת אין הסבר אחר למה בורגנית בת בורגנים כמו מרב מיכאלי, או מי שגדל על ברכי הליברליזם (ולא רק בענייני זכויות הפרט), כמו ניצן הורוביץ - שניים שיודעים להביע עמדות לא פופולריות בעליל, לפעמים אפילו תוך תשלום מחיר ציבורי, נאלמים דום בכל פעם שהלובי החקלאי מניף את הדגל.

הגיע הזמן להודות: ישראל אינה - ובוודאי שלא צריכה להיות - מדינה חקלאית. עברו הזמנים שבהם התגאנו בתפוזי ג'אפה או שניכסנו לעצמנו את המצאת עגבניות השרי. מעבר לביטחון התזונתי הדרוש למשק הישראלי בעת חירום, אין סיבה אמיתית לחקלאות ישראלית, חלקה מסובסדת, חלקה יצואנית של מים ממדינה יבשה, רובה נשענת על עובדים זרים ומתקיימת רק באמצעות מכסות שנועדו לשמר מחירים שאותם מתקשים אזרחי ישראל לשלם.

בצר להם, מפלטם האחרון של עסקני החקלאות הוא הסורים והעזתים על הגדרות: מה יקרה בעת מלחמה, הם שואלים, מה נאכל? סלט הייטק?

אז נכון שקשה לאכול סייבר, אבל מעבר לצורך במזון לשעת חירום, אין לישראל סיבה אמיתית שלא לייבא את מרבית סוגי המזון, כולל פירות וירקות, בעודה משקיעה משאבים בפוד-טק, שהיא, אם תרצו, חקלאות העתיד. מרכזי המחקר והפיתוח של ענף הפוד-טק באצבע הגליל ובערבה, הם ציונות מעשית במיטבה, גם אם לא נולדים בה צ'יזבטים על הגורן בליל לבנה.

ראש הממשלה כבר הבין את זה, ראש הממשלה החליפי כבר הבין את זה, שר האוצר הבין את זה מזמן - וכך גם חבר סיעתו, שר החקלאות. כולם כבר הבינו באיזה כיוון צריך לדחוף את החקלאות הישראלית כדי שתהיה מצומצמת, רווחית, מתקדמת ויעילה יותר.

כולם הבינו שבלי לנצח את מחירי הפירות והירקות, לא תהיה כאן ירידה אמיתית ביוקר המחיה. כולם רואים את הדוחות שמלמדים על ירידה מדאיגה (מבחינה בריאותית) בצריכת ירקות ופירות על ידי הישראלים, שהסלט הישראלי - שפעם ליווה גם את השניצל של ארוחת הצהרים וגם את החביתה של ארוחת הערב - הפך לרכיב הכי יקר בארוחה שלהם.

במילים אחרות: עם ישראל משלם בבריאותו ובהימנעות מאכילת פירות וירקות טריים, כדי לקיים חזון שאבד עליו הכלח לפני עשרות שנים, רק מפני שהוא משתלם למעט מאוד עסקנים שמפעילים לובי אימתני.

אבל למרות שכולם יודעים את האמת, הרי שגם הפעם, בשל הדומיננטיות של מפלגות השמאל הקלאסי בממשלת ישראל הנוכחית, הרפורמה בחקלאות לא תעבור: יש יותר מדי אצבעות של ח"כים מהקואליציה שלא יתנו לזה לקרות בחקיקה, ויחייבו את שרי האוצר, הכלכלה והחקלאות למהלכים שיצטמצמו לצווים ולתקנות (שלא דורשים חקיקה), שאולי יועילו פה ושם, אבל לא ישנו את התמונה הכללית.

קשה לי לסיים בלי נימה אישית: קבוצת ההתייחסות שלי היא ההתיישבות העובדת, בדגש חזק על הקיבוצים. אני נח"לאי לשעבר, בוגר תנועת נוער שחי חלק מנערותו בקיבוץ. אני מכיר מקרוב את הקשר הרגשי העמוק לעבודת האדמה, חלק לא מבוטל ממשפחתי חי בקיבוצים ובמושבים.

מדובר בישראלים שורשיים, שהחקלאות העברית הייתה (ואצל חלקם עודנה) לא רק פרנסה אלא גם דרך חיים, כזאת שהובילה אותם (גם) ליחידות המובחרות ביותר של צבא ההגנה לישראל. מלח הארץ בלי שמץ של ציניות.

אבל מאחר שבדת חילונית עסקינן, אין לי אלא לצטט את אחד האידיאולוגים הגדולים של תנועת העבודה שהתוודה באזני פעם על היחס שלו לדת: "סבי היה דתי ואני מעריץ אותו על כך, שהרי אלמלא האמונה שפיעמה בו, לא הייתי פה היום. אבל האם אני רוצה להיות כמוהו? ממש לא, יש הבדל בין לכבד את המסורת לבין לתת לה לעכב את ההתפתחות".

הגיע הזמן שגם השמאל הסוציאליסטי הישראלי, זה שהיה אבן הפינה של המעשה הציוני - ואחד הזרמים הראשונים שהפנה עורף לדת, ישתחרר מדת החקלאות: את אוכלוסיית רמת הגולן אפשר להכפיל באופן מוצלח בהרבה בעזרת תעשיית הייטק - ולא באמצעות עוד מטע או כרם ואת יישובי עוטף עזה אפשר לחזק באמצעות מפעלים עתירי ידע, רצוי כאלה שיספקו עבודה גם לתושבי עזה שיבחרו להחליף את עפיפוני התבערה בייצור שבבים.

אפשר להיות ישראלי שורשי, אפילו שמאלני, כזה שמחזיק בגישה חברתית סוציאלית מפותחת ובחתירה לשלום ולאחוות עמים (זוכרים?) גם בלי להיות נוסטלגי - ולשלם לא רק מס שפתיים, אלא מיליארדי שקלים בשנה לחקלאות המקומית, על חשבון רווחתם של אזרחי ישראל.

זה קשה ואפילו כואב להפנות עורף למורשת שעליה גדלתם (למרות שחלקכם מטיף זאת לחרדים השכם והערב), אבל אם אתם פטריוטים ישראלים אמיתיים, הגיע הזמן שתגדלו ביצים, במקום לשרת את מי שמבקשים להתעשר באמצעות פיקוח על המכסות שלהן.