המלחמה באוקראינה כבשה את סדר היום: כולנו מודעים למה שאומר פוטין ולמה שעונה לו זלנסקי. כולנו יודעים לנחש מתי ואיך זה ייגמר ואפילו לתהות כיצד תעצב התוקפנות של פוטין והציר הרוסי-סיני את המפה הגיאופוליטית.
הבעיה היא שבעוד נפתלי בנט, ראש ממשלת ישראל, מתענג על האפשרות שאולי יוזמן לתווך בין הניצים וברוב כישרונו יצליח לנסח הבנות, לזכות בהכרת תודה מצד העולם, אולי גם בפרס נובל לשלום ובעיקר - להוכיח לנמסיס בנימין נתניהו שהוא מדינאי בעל שם עולמי לא פחות ממנו, הוא לא שם לב שהכלכלה בישראל שוב בורחת לו - ועד שיסיים את המלחמה באוקראינה, הוא יובס על ידי המלחמה שמאיימת כמעט על כל בית בישראל: המלחמה ביוקר המחיה.
הנושאים הכלכליים מסתמנים כעקב אכילס של הממשלה הנוכחית, דווקא זו שהשכילה להעביר תקציב, שניסתה לגבש עסקת חבילה במשק, לעדכן את שכר המינימום ולקדם כמה רפורמות חשובות. אז איך עקב אכילס?
פשוט מאוד: אחרי שנגמרה שביעות הרצון מהעברת התקציב ואחרי שגולם השמינו ממחמאות על ביצועיה הנהדרים (בלי ציניות) של כלכלת ישראל, התברר שהאזרחים, שהחשבון של הקניות שלהם בסופרמרקט תפח מדי חודש בחודשו, מסרבים להתפעל ממדדי המאקרו. או במילים אחרות: מה לנו מצמחיה כלכלית אם אנחנו לא גומרים את החודש?
ואם להמשיך את הקו: מה אכפת לנו מהמלחמה במזרח אירופה, כשהמלחמה האמיתית שלנו היא איך לצלוח עוד חודש של הוצאות מבלי לקבל טלפונים מהבנק.
הממשלה המכונה "ממשלת השינוי" כבר הייתה בסרט הזה - ואפילו ממש לא מזמן. לפני כחודשיים גילו בכיריה כי בעוד שהם עסוקים בעניינים הנחשבים בעיניהם ברומו של עולם, הרי שהציבור, כלומר זה שמחוץ לטוויטר, לא מעוניין כלל בהתקדמות מדינית או בפינוי שיח ג'ראח, משפט נתניהו מעניין אותו רק ברמת השורה התחתונה: יזוכה או יורשע, גם ועדת חקירה בנושא הצוללות מעניינת אותו כשלג דאשתקד. מה כן חשוב לציבור? יוקר המחיה.
אולי זו השפעתן הרעה של הרשתות החברתיות, אולי המקום היחיד שבו עדיין מתקיים הוויכוח בין שמאל או ימין בישראל, אבל הציבור פשוט לא נמצא שם. מחיר "הכיבוש" או "הסיפוח" לא מעניין אותו. המחירים בסופרמרקט, דווקא כן.
רבותיי, האינפלציה חוזרת
המלחמה באוקראינה והמחיר הכלכלי שיגבו מהמערב סנקציות כלכליות על רוסיה, מגיעות ברגע הכי לא נכון מצד הממשלות השונות, וישראל בתוכן: על רקע עלייה מדאיגה באינפלציה וזינוק במחירי הנדל"ן שמגיעים אחרי שנתיים של התמודדות עם הנגיף והשפעותיו, שחייבה את הממשלות לרוקן את הרזרבות הכספיות.
ובתרגום לעברית: עדכון שכר המינימום מ-5,300 ל-6,000 שקל, אחד מהצעדים בהם מתהדרת ממשלת ישראל (הגם שזה משתרע על פני כמעט 4 שנים, כלומר עד ל-31.12.25), כבר נשחק כמעט כולו בשל עליות המחירים והאינפלציה.
חכו עוד חודשיים-שלושה חודשים של התייקרויות (האחרונה שבהן, הלילה מחצות, זינוק במחירי הדלק לשיא של 14 שנים) - ותראו איך כל חבילת התמריצים וההטבות שעליה הכריזו בגאווה שלושת הטנורים: בנט, ליברמן וברביבאי, בפעם הקודמת שהבינו כי הם מאחרים להילחם ביוקר המחיה, נשחקה כמעט כולה.
אינפלציה היא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות למשק ועל אף שבישראל היא מתונה באופן יחסי לרוב מדינות הייחוס שלנו, היא עדיין קיימת - והחשש הוא שתמשיך לזנק. למעט אסונות טבע או מלחמות עם אלפי חללים, חלילה, אין דבר שמשפיע יותר על השקט החברתי מאשר אינפלציה. המשכה של זו, אפילו אם העלייה תישאר מתונה, מייצרת אי שקט חברתי שצריך להדאיג את הממשלה יותר מכל - אפילו באספקט התועלתני של הישרדותה הפוליטית.
המלחמה למען מחוללי יוקר המחיה
במדינות מתוקנות היה שר האוצר מושך בכנף החליפה של ראש הממשלה ואומר לו: "זו הכלכלה, טמבל" (בפרפרזה על האמרה המפורסמת, לא חלילה מחוסר כבוד לראש הממשלה), אבל דווקא בימים האחרונים שר האוצר נאלם דום - אולי הוא עדיין מלקק את פצעי ההערכה המוקדמת שלו לפיה לא תפרוץ מלחמה בין רוסיה לאוקראינה.
בנט חייב להתעורר - ומהר - לפני שיגלה שהפטריוטיות הפכה להיות מפלטם האחרון של הגורמים ליוקר המחיה: הלובי החקלאי יגיד שהמלחמה באוקראינה מוכיחה למה ישראל חייבת להסתמך רק על חקלאות ישראלית, התעשיינים יסבירו למה אסור להיות תלויים עד כדי כך בייבוא, היבואנים - שגם כך הטרידו אותנו עם עלויות השינוע, יסבירו שהמלחמה באירופה רק ייקרה אותן עוד יותר - וזה עוד לפני ששמענו את מערכת הביטחון מייללת שהנה הוכח שוב למה אנחנו זקוקים לצבא חזק שמנצח בכל מלחמה על בונוסים כספיים.
כל אלה רק מחכים להשתלט על השיח, בעוד בנט מפנטז על הטלפון שיגיע או לא ויהפוך אותו למדינאי "כמו ביבי". אם יחכה יותר מדי, הוא יגלה שבעודו עסוק במלחמות אחרות, הוא ניגף במלחמה היחידה שבה חשוב לישראלים לנצח: המלחמה על יוקר המחיה.
