הוועדה המיוחדת אמרה את דברה: לא הקמעונאים אשמים בפערי התיווך שהפכו את התוצרת החקלאית בישראל ליקרה בעולם (ומילא ליקרה, גם למתייקרת ביותר בעולם). הלובי החקלאי, זה שהתנגד לקיום הוועדה לאורך כל הדרך וסרב לשתף אתה פעולה, מבטיח מלחמה.
תכף נעבור למלחמה הזאת, חשובה למשק הישראלי הרבה יותר מהמלחמה באוקראינה, אבל קודם כל צריך להתעכב על הסיבות להתנגדות הלובי החקלאי לעצם קיום הוועדה.
יש שתי סיבות להתנגד לוועדה שכזאת: אחת היא אם אתה באמת מודר מדיוניה וקולך לא נשמע בה. השנייה היא כשאתה יודע שאתה אשם - וזו בדיוק הסיבה בגינה החרים הסקטור החקלאי את הוועדה - ועוד טען אחר כך, בעזות מצח, שקולו לא נשמע בה ושהיא הגישה מסקנות ידועות מראש.
דווקא עם צמד המילים האחרון יש להסכים - זה היה ידוע מראש כי זאת האמת: ארגוני החקלאים (ולא חלילה החקלאים עצמם, הם האחרונים שניתן לבוא אליהם בטענות) הם שחומדים וחומסים פערי תיווך שלא קיימים בשום מקום אחר בעולם.
הוועדה עוד הייתה עדינה, היא דיברה על התמורה שממנה נהנה "המקטע החקלאי", כלומר גם החקלאים עצמם, אבל בעיקר מי שמתווכים בינם לבין הקמעונאים. אתם מכירים את הגופים האלה (או שלא) בשם מועצת הצמחים או מועצת הלול, אבל חשוב לדעת שכל אלה מתלכדים יחדיו לברית המועצות, כמעט תרתי משמע, גופים שמקומם לא יכירם בכלכלה ששואפת להיות חופשית - והם אלה שהפכו את הגאווה הציונית של חקלאות מקומית מפותחת לאבן ריחיים על חשבון ההוצאות החודשי של כולנו בסופרמרקט או אצל הירקן.
לובי חוצה מפלגות
הלובי החקלאי היה תמיד אחד החזקים שפועלים בין חברי הכנסת. הוא נטוע ברובו בשמאל הישראלי, בדמות הקיבוצים, בעוד שבימין הייתה לו תמיד נוכחות של הסקטור שכונה "איכרים". כשמדובר בכסף על חשבון הציבור, מטשטשים לפתע הגבולות בין שמאל לימין.
אבל מה שקרה בכנסת הנוכחית הוא שאופוזיציה ימנית, שמוכנה להפיל את הממשלה על כל נושא שהוא: מחוק האזרחות ועד לפנסיות הצה"ליות (בכוונה הדוגמא היא לשני חוקים שהאופוזיציה הייתה מקדמת בכיף לו הייתה מושלת), תשמח להפיל אותה על נושא הרפורמה בחקלאות.
וכאשר מצטרפים אליהם חברי כנסת רבים מסיעות הקואליציה: מיש עתיד ושמאלה, שרך כחול לבן, העבודה ומרצ, יש כאן סכנה לטרפוד הרפורמה בכנסת, הגוף היחיד שיכול לבטל את הצווים עליהם חתמו ליברמן ופורר, שרי האוצר והחקלאות, רק אתמול.
לליברמן יש שליטה מלאה כמעט על כל הגופים הפועלים בזירה הכלכלית: יש לו את ראשות ועדת הכספים, ובמקרה של הרפורמה החקלאית, גם את משרד החקלאות. לא בכדי הוא התעקש על כך - עוד לפני הקמת הקואליציה, כשהיה רק מועמד לתפקיד שר האוצר, הבטיח ליברמן רפורמה בחקלאות.
המקום היחיד שבו אין לליברמן רוב, הוא הכנסת.
לכן השאלה היחידה עתה היא האם יתעקש ליברמן ויעמיד את עצם קיום הממשלה על הצבעת אמון ברפורמה שלו (אגב, רפורמה מרוככת, יש לציין - מה שירד עתה הוא בעיקר מכס על פירות יער, שום, פטריות ואבוקדו).
היחיד שמחזיק באקדח טעון
צריך להבין: בניגוד לזעקות השבר של חלק מחברי הקואליציה, בראשם שרת התחבורה ויו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, רובם מאיימים על יציבות הממשלה באקדחי קפצונים: מרב מיכאלי היא אמנם בת ערובה בידי מה שכונה פעם "ההתיישבות העובדת" הורתה-מולידתה של מפלגת העבודה לדורותיה, אבל בשורה התחתונה היא תעדיף להסתכל בעיניהם של הארגונים החקלאיים החזקים ולהודות שכשלה, מאשר להיזכר כמי שהשיבה לשלטון את בנימיו נתניהו, השנוא כל כך על בוחריה.
קל וחומר שזהו הדין גם לגבי ניצן הורוביץ. אצל האחרים, כך נדמה, מדובר בשיקולים עמוקים עוד פחות: ביש עתיד - שלא לדבר על תקווה חדשה וימינה, מופיעה מערכת בחירות רק בסיוטי הלילה: עד שגמרו להתקמבן על כל הג'ובים שמאפשר להם החוק הנורבגי ונגזרותיו, לך תפריד בינם לבין מנעמי השלטון.
היחידים שיכולים לאיים באקדח טעון הם בני גנץ ואביגדור ליברמן. נכון שגנץ עלול לאבד, במקרה של בחירות, את עשרת המנדטים הנאים שהשיג בקלפי בניגוד לכל התחזיות, אבל הוא גם יכול לחבור עם סיעתו, או לפחות עם חלקים גדולים ממנה, לממשלה אלטרנטיבית מבלי לפזר את הכנסת.
גנץ אגב, שלף את האקדח הטעון לא מזמן - ואולי לא ירה בו, אבל וידא שכל הנוכחים סביב שולחן הממשלה יראו אותו, כשדאג להעביר בכנסת את השערורייה שנקראת "תוספת הרמטכ"ל", כלומר - להלבין מענק שבמקור היה חד-פעמי ולהפוך אותו לקבוע.
סל קליטה או סל ירקות?
האיש השני שמחזיק באקדח טעון בתחמושת חיה הוא כאמור ליברמן. הוא היחיד מבין שרי הממשלה שאינו חושש מבחירות. נכון שהדבר עומד מול ויתור על משרד האוצר ועל ועדת הכספים, שני מוסדות חשובים מאוד - בפרט בפתחו של מה שנראה כגל עלייה גדול שעתיד להצטרף לבייס שלו.
מצד שני, הוא לא חושש מבחירות: העובדה שסדר היום המדיני נזנח כמעט לחלוטין בימי "ממשלת השינוי", מאפשרת לו ליהנות מקולות רבים של אנשי מרכז שדווקא מעריכים את פועלו הכלכלי, ובעיקר את העובדה שהוא כמעט היחיד מבין שרי הממשלה שלא אכזב עד כה את בוחריו.
השאלה היחידה היא האם ליברמן יעשה מעשה גנץ. אם כן, זו תהיה תחילת הסוף של "ברית המועצות", לא הסובייטים, אלא המועצות החקלאיות, שריד כמעט אחרון של אחיזה מפא"יניקית בגרונם של אזרחי ישראל.
כישלון שלו, או ויתור על ניצחון אפשרי בתמורה לסל קליטה מורחב למי שעשויים להפוך לבוחריו, תהיה הוכחה שישראל יכולה לפתח הייטק, לעשות שלום עם אויביה או לצאת למלחמות על קיומה, אבל לא מסוגלת לפרק את מוקדי הכוח שמושלים בה, כמו הלובי הביטחוני או החקלאי, שכמובן מיהרו להעלות על ראש שמחתם את המלחמה באוקראינה וצרכי הביטחון - הצבאי והתזונתי שהיא מציפה (לכאורה). כן, לפעמים הביטחון הוא מפלטו האחרון של השקרן.