השבוע התפרסמה ידיעה מטעם ארגון ההגירה הבינלאומי: מעל 2.8 מיליון אזרחים אוקראינים עזבו את המדינה. זהו מספר הפליטים הגבוהה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר יש כאלה שכבר מדברים על שלושה מיליון פליטים. בישראל מתחולל ויכוח על גורלם, האם נכון לתת להם להיכנס ולכמה זמן, כשהמספרים רק הולכים וגדלים. שאלת הזהות היהודית, המוסר והדילמה החברתית הסתכמו במהירות בימים האחרונים, בצורה מאוד מעוותת יש לומר, לפוליטיקה של שמאל וימין.
איך הגענו למצב הזה? ואולי בעצם מי שאשם אלה המספרים?
אם לא שמתם לב, אנחנו חיים כבר שנתיים בתוך עולם של מספרים בלתי נתפסים - קודם כמות חולים ומתים ועכשיו מספרי הפליטים, וזה מבלי שהגענו לספירה הסופית. אולי אירוני ביותר לציין דווקא עכשיו את המשפט הקשה לעיכול שסטאלין הגה: "מוות של אדם אחד הוא טרגדיה, מוות של מיליוני אנשים הוא סטטיסטיקה".
אנחנו לא טובים עם מספרים גדולים. הם גורמים לדה-הומניזציה, אובדן האנושיות. אנחנו לא מצליחים לעכל אותם והם משאירים אותנו המומים. חוסר היכולת שלנו לעכל את המספרים הגדולים הוא עוד סוג של כשל שלנו כבני אדם, יחד עם כשלים קוגניטיביים תפיסתיים אחרים.
אנחנו לא מצליחים לתפוס הסלמה של מספרים. אם נישאר באווירת אסונות העולם, מחקר Extension neglect ניסה לבדוק כמה אנשים יהיו מוכנים לשלם כדי להציל 2000, 20,000 או 200,000 אלף ציפורים שהתכסו בנפט. המטרה הייתה לראות עד כמה העלייה של המספרים תשפיע על ההתגייסות של האנשים והנכונות לעזור. הייתם מצפים שככל שהאסון המספרי יעלה, כך האנשים יניחו שצריך לתרום הרבה יותר, אבל מה שנמצא הוא שהעלייה בסולם המספרי לא השפיעה בעליל, ואפילו הייתה במרכזה מגמה מוזרה של ירידה. עבור 2,000 ציפורים הממוצע שנמצא בנכונות לתרום היה 80 דולר, עבור 20,000 ציפורים 78 דולר ועבור 200,000 - 88 דולר.
בעבר אמרנו שיש לנו הטיות קוגניטיביות וכשלים בתפיסה, וזו בהחלט אחת הקשות שבהן. חוסר היכולת שלנו לאמוד הסלמה של מספרים יוצר בעיה כשמדובר באסונות, ועוד יותר כשמדובר בבני אדם. אנחנו מתנתקים בעצם ממה שעומד מאחורי המספרים.
כך, למשל, במחקר אחר סיפרו לנחקרים שיועץ פיננסי הונה אנשים וגרם להם להפסיד את כספם, ונשאלו מהו העונש שהם חושבים שעליו לקבל, בטווח של שנה עד עשר שנים. לקבוצה הראשונה נאמר כי ליועץ הפיננסי היו 3 קורבנות הונאה, ואילו לקבוצה השנייה נאמר כי היו לו 30 - פי עשרה. הנחקרים בקבוצה הראשונה החליטו כי העונש צריך להיות 4.8 שנים ואילו לקבוצה השנייה, שבה כאמור יש מספר גבוה פי עשרה, העונש שקבעו הנחקרים היה בממוצע 3.8 שנים. מה שכן התברר כי משנה את המצב או מעיר אותנו מהעיוות בתפיסה הוא אלמנט פשוט - תמונה. כשמעבר למספרים הנקובים של מספר קורבנות הציגו לנחקרים תמונה של אחת מהקורבנות, התמונה גרמה לנחקרים לאזן סוף סוף את העונש הראוי. התמונה בעצם יצרה זהות והראתה פנים, הסירה את עיוורון המספרים.
התגובה שלנו לתמונה גרמה לחוקרים להבין שהיא מנתקת אותנו מהסטטיסטיקה. אם נחזור למילותיו של סטאלין, היא מחזירה אותנו למקרה הבודד ואליו אנחנו כן יכולים לייצר רגש. זו הסיבה שארגונים מציגים לנו סיפור בודד כשהם רוצים גיוס של תרומות. הרוסים ידעו היטב למה הם רוצים לנתק את הרשתות את התקשורת ומדוע הם לא מעוניינים שנראה את התמונות. האוקראינים ידעו היטב מדוע התמונות כל כך חשובות למה עולם צריך לראות. הילד שצעד לבדו שזעזע את העולם, התמונה של האישה ההרה שנפגעה בהפצצה ובסוף לא שרדה - הן לא הפכו ויראליות סתם .ללא התמונות הבודדות של הפליטים והנפגעים, ספק אם היינו מצליחים לעכל את המציאות רק על ידי מספרים.
כאן גם מגיע הרגע לחשוב על הסנקציות הכלכליות. האם בכלל הגיוני להילחם על חיי בני אדם עם מספרים ומטבעות? נכון שכסף מסובב את העולם, ובכל זאת, כשהמלחמה נכנסת ליומה ה21 ואנחנו מקווים שמשהו ישים קץ ויוביל אותה אל סופה, לא בטוח שזו הגישה הנכונה. העולם הופך יותר ויותר לדיגיטלי ומתרחק מהסיפור האישי, מה שמקשה עלינו להרגיש אמפתיה. לא בטוח שהרבה חברות מסחריות שיצאו מרוסיה כחלק מסנקציה כלכלית מלחמתית לא עשו זאת גם כאקט שנכון עבורן בניהול תדמית שיווקית. איזו חברה רוצה שזהותה תהיה מקושרת עם זהות מדינה שתוקפת באכזריות מדינה שכנה?
אל תספרו את הפליטים. תצמידו ליד כל מספר תמונה סיפור ופנים, ואז ספק אם תתווכחו בין זהות כזו או אחרת ובין שמאל וימין.