שרת הכלכלה מארי אנטואנט: הגול העצמי של אורנה ברביבאי

המחקר ההיסטורי עושה חסד עם מארי אנטואנט, הנסיכה האוסטרית שהפכה לאשתו של המלך הצרפתי לואי ה-16 והתפרסמה במשפט שככל הנראה לא אמרה מעולם.

על פי הסיפור, היא שאלה על מה מוחים ההמונים מחוץ לשערי הארמון, ונענתה שהעניים מוחים על שאין להם לחם. בתשובה תמהה: "ומה בכך? אם אין לחם, שיאכלו עוגות!".

בין אם המשפט נאמר או שלא, הרי שעל הדימוי אי אפשר להתווכח: הוא הפך מאז סמל לניתוק בין השכבה הגבוהה והשבעה לבין העם. ניתוק קשה עד כדי כך שהוא אינו מאפשר לעשירים להבחין במצוקות העניים, לא כל שכן להתגייס כדי להקל עליהן.

נעשה חסד עם אורנה ברביבאי: אני בטוח שכוונותיה של שרת הכלכלה, שהחליטה להפחית את המכס על גבינות מקטגוריית הפרמיום הייתה טובה. זאת ועוד: מחירי גבינות הפרמיום, כמו רוב מחירי המזון האיכותי בישראל, הם שערורייתיים. נסו להיכנס למעדניית גבינות ותתקשו לצאת ממנה בלי להיפרד מכמה מאות שקלים. עבור "פודיז" מדובר בחיסכון נאה. עבור כל השאר מדובר באצבע בעין.

ייאמר מיד: קממבר היא גבינה נהדרת, כך גם הברי - ואפשר להמשיך ממנה אל האמנטל (מה אתם מעדיפים, את הצרפתית או השוויצרית?) והלאה עד למחוזות הדליס דה בורגון השמנמנה ואפילו לצאת מצרפת מזרחה - לפרמז'ן של צפון איטליה או מערבה, אל המנצ'גו הספרדית או הגאודה ההולנדית, להתקרב לאזור הבלקן עם פטה או קפלוטירי יוונית או קשקבל טורקית - כבודן של כל אלה במקומו מונח - ומי שמבין ויודע, יוכל להוסיף בנקל עוד כמה עשרות שמות לרשימה, כולל התאמה של כל גבינה לסוג היין שיחמיא ביותר לטעמיה.

אני האחרון שיקל ראש במעדני גורמה, אבל אפילו אני יודע שבעת הזאת, רפורמה שתפחית את המכס על הייבוא של גבינות יוקרה (עניין מבורך לכשעצמו) כצעד לבלימת יוקר המחייה, כמוהו כקביעת מחיר גג של 500 שקל לסועד במסעדת גורמה בתל אביב.

הממשלה הנוכחית מואשמת חדשות לבקרים, בדרך כלל שלא בצדק, שהיא ממשלה של צפונים, ממשלה מנותקת שמיטיבה רק עם בוחריה: תל אביבים, אשכנזים ועשירים. אלא שברגעים כאלה נדמה שגם תומכי הממשלה הגדולים ביותר יתקשו להדוף את הביקורת: בזמן שהציבור נמצא על סף "מחאת קוטג'" חדשה, הממשלה באמצעות שרת הכלכלה מוזילה את גבינות היוקרה. זה כמעט כמו להוזיל את מחירי הווילות והפנטהאוזים בצפון תל אביב כמענה למשבר הדיור.

ההחלטה הזאת היא כה אומללה, עד שכמעט קשה לבחור מאיזה כיוון להתחיל לתקוף אותה, אבל בואו ננסה בכל זאת זווית אחרת: אחת מתוצאות הלוואי המקוות של הצעד, על פי משרד הכלכלה, היא שיפור התחרותיות בשוק המזון.

אלא שבמקום להתחרות במחלבות הגדולות: תנובה, שטראוס וטרה, הצעד הזה ייפגע תחילת דווקא במחלבות הקטנות והבינוניות, עסקים קטנים, חלקם אף משפחתיים, שמנסים לייצר גבינות משק איכותיות בישראל. להם אין מוצרים עממיים ונמכרים יותר שההכנסות מהם יפצו על הירידה במכירות סדרות הפרימיום (אם תהיה כזאת), אבל יעקבס, צוריאל, המאירי - ועוד מוסדות חדשים כוותיקים, מהגליל ועד לחוות הבודדים שבנגב, עשויים למצוא את עצמם בתחרות שבה אין להם סיכוי לנצח.

בחזרה אל סל הקניות שלנו: יוקר המחיה פוגע בכולם, גם בעשירים. אלא שלעובד ההייטק (אם להיצמד לסטריאוטיפ) שמצא עצמו משלם עוד 500 שקל בקופה של הסופרמרקט בקנייה השבועית, אין בעיה לנהל משא ומתן עם הנהלת החברה שבה הוא עובד כדי שתפצה אותו, אפילו חלקית, על הירידה בכוח הקנייה של שכרו הגבוה.

מי לא יכול להתמודד עם העלייה ביוקר המחיה? פועל הניקיון או עובד המפעל שמרוויח 6,000 שקל בחודש: מי יוסיף לו עוד 1,000 שקל למשכורת כדי לאזן את השחיקה בשכר?

ההטבה שעליה הכריזה אורנה ברביבאי, מיטיבה עם הראשון. האחרון ייאלץ לדחוף את עגלת הקניות שלו לעבר הקופה בסופרמרקט כשהוא מתפלל שכרטיס האשראי יעבור ולא ייאלץ אותו לעבור את הטקס המשפיל של הוצאת פריטים מן העגלה, כדי שיוכל לעמוד בחשבון (מראה שהפך לחיזיון נפוץ בסופרמרקטים ברחבי ישראל).

זה המקום לציין שמדובר בצעד טוב, שנעשה בעיתוי אומלל. הורדת מכסים, גם על מאכלי גורמה, היא עניין מבורך, אבל אפילו ברמה התקשורתית גרידא, מדובר בגול עצמי מפואר: פשוט קשה להבין איך עברה ההחלטה האומללה הזאת כל כך הרבה ידיים ועיניים ואף אחד לא זעק בקול גדול שמדובר באיוולת?!

לא צריך להתהדר בתואר "חברתי" כדי לרצות שבראש משרד כלכלי חשוב תעמוד דמות שמבינה בכלכלה, בדימויים, שתהיה רגישה לצרכים חברתיים ובעיקר לניואנסים קטנים שעושים את כל ההבדל.

למרבה הצער, האלופה במיל' אורנה ברביבאי לא התברכה באף אחת מהמעלות האלה. כנראה שממרומי פנסיה צבאית אדירה בתוספת שכר שרה, קל לה יותר להבין את מי שמתלונן על מחירי הברי והפרמז'ן, מאשר את מי שידו לא משגת אפילו גבינה פשוטה, לאמור: אם אין עמק, שיאכלו קממבר!