ישראל חוגגת.
מי שיטען שמעולם לא היה מצבנו טוב יותר, יצדק. למרות הקורונה (ואולי גם בזכותה, כפי שיפורט בהמשך) למרות אי הוודאות הפוליטית ולמרות לחמת רוסיה-אוקראינה (גם כאן יש פוטנציאל כלכלי וגם על כך בהמשך), התייצבה מדינת ישראל לפסח השתא כשכל הפרמטרים הכלכליים החשובים מצביעים על פריחת המשק (אפילו מחירי הדירות הנוראיים הם תוצאה שלה). אבל לכל חגיגה יש את ההאנג-אובר של הבוקר למחרת - והנה כמה מהנושאים שעלולים לגרום לנו לכאב ראש כשתאלם תרועת הפסטיבלים.
ההתייקרויות שמעבר לפינה
לכאורה בעיית ההתייקרות היא גלובלית: אין יבואן או יצרן מזון מקומי שלא ימהר לשלוף מהשרוול את המחירונים החדשים של חומרי הגלם, עלויות השינוע ועוד משתנים שמייקרים בהרבה את עלויות הייצור או הייבוא של המוצר הסופי. נחשו מה? הם צודקים במאת האחוזים - ובה בעת זורים חול בעיני כולנו.
למה הם צודקים נדמה שאין צורך להסביר: אכן יקר יותר לייצר בישראל או לייבא אליה.
למה למרות שהם צודקים, הם מתעתעים בנו? כי הם נמנעים מלהזכיר את התנאים שאפשרו להם רווחים מטורפים לאורך השנים: מעמד של יבואן בלעדי (כלומר, בעל יכולת להצר את צעדי היבואן המקביל), מכסי מגן על מוצרים שמיוצרים בישראל ועוד.
החקלאות כמשל: דוח הוועדה שמינה משרד הכלכלה כדי לבדוק את הרווחיות בחקלאות קבע חד משמעית שמקור הפער הוא במתווכים. כלומר, האשמה אינה בחקלאי המסכן שנלחם על פרנסתו - ובניגוד למה שרצו שנחשוב, גם לא בקמעונאי שמספסר בסחורה מעבר לאחוזי הרווח המקובלים בעולם.
באמצע יש אימפריה של מאכרים שחוגגת על כל עגבנייה שאנחנו חותכים לסלט. אז נכון שהם טענו מראש שהוועדה "סימנה את המטרה ורק אז ירתה את החץ", אבל הגיע הזמן לקרוא להם בשמם האמיתי: שקרנים. מבחינתם לא המסקנות הן הבעייתיות אלא עצם הבדיקה, כי כל בדיקה הייתה חושפת את העובדה שהם מנצלים את כולם: את החקלאים שמספקים להם את התוצרת, מצד אחד - ואת הציבור הישראלי מהצד השני.
כאן יש חובה שרובצת לא רק על הדרג הפוליטי, שרבים מדי בתוכו נכנעים ללובי החקלאי האימתני, אלא גם על החקלאים עצמם: האחריות לסלילת הדרך אל האור שבקצה החממה רובצת גם עליהם. אם לא יעזרו למדינה בפירוק מבפנים של המנגנונים שהיא מבקשת לפרק מבחוץ, הרי שהאשמה על הרס החקלאות בישראל תהיה גם עליהם.
אבל - וזה אבל גדול, החקלאות היא רק דוגמא אחת לבעיה: למרות שעליית מחירים היא צרה גלובלית, הרי שלישראל, דווקא בגלל המבנה המשקי המעוות שלה, יש יכולת לבלום את עליית המחירים על ידי הנהגה של כמה רפורמות פשוטות שיגבירו את התחרות. איש אינו רוצה לפגוע ביצרנים או ביבואנים הקיימים, אבל בחלק גדול מהענפים תוצר הלוואי של רפורמה חיונית יהיה בסך הכל שחיקה ברווח, שיישאר יפה ומכובד גם לאחריה.
למי אכפת דירוג אשראי?
דירוג האשראי הוא מושג חמקמק שלעתים קשה להסביר את השפעתו על חיי כולנו. בכל זאת ננסה באמצעות אחת התופעות שהרגיזו בוודאי כל מי שנזקק להלוואה, אפילו למשכנתא.
לעולם לא אשכח את המחזה שראיתי במו עיני, של לקוח שבא לחתום על טפסי הלוואה בבנק - ובערך אחרי רבע שעה של חתימה על הנוסח הזה והנוסח ההוא, על דמי הטיפול ועל דמי הביול, בראשי תיבות כאן וכאן וכאן... וחתימה מלאה כולל מספר זהות פה ופה - השליך את העט בעצבים ושאג על הפקידה: "תגידי, גם דנקנר (הימים היו ימי התספורת הגדולה של מי שהוחזק עד אז כטייקון. נ.ק) שקיבל מכם מיליארדים בחאווה, חתם על כל כך הרבה טפסים?".
דירוג אשראי טוב של ישראל מאפשר למדינה לקנות כסף בזול. בשגרה שבה הכנסות המדינה ממסים שוברות כל שיא אפשרי היא אולי לא זקוקה לכסף, אבל כשהיא תזדקק לו כדי לקלוט עלייה מאסיבית, להקים מטרו, לכרות את תעלת הימים... יו ניים איט, היא תוכל לקבל אותו בקלות ובזול. דירוג אשראי טוב של מדינה, כמו של איש עסקים פרטי, מגביר את הנכונות לעשות איתה עסקים.
הדירוג הזה שופר לאחרונה בזכות נתון שחברות הדירוג אוהבות במיוחד: יציבות. אזרחי ישראל יכולים להמשיך ולריב ביניהם האם ראש ממשלה ממפלגה קטנה הוא תופעה לגיטימית מהבחינה המוסרית או לא, אבל מהבחינה הפיננסית גרידא, ממשלת בנט - ובמקרה דנן: בנט-ליברמן, הייתה הראשונה להעביר תקציב מזה שנים (זוכרים איך ניסו למכור לנו, מסיבות פוליטיות ואישיות, את העובדה שלא נכון להעביר תקציב אלא לכמה חודשים?!), אולי הישגה הגדול ביותר.
זאת לצד רפורמות מבניות שקידם ליברמן, מצאו חן בעיני מי שמעריכים את ביצועיה הכלכליים של ישראל. אני יודע שרבים לא ישמחו לקרוא את המשפט הבא (ומי שיטען שלישראל יש עוד שיקולים מלבד השיקול הכלכלי - צודק), אבל לפחות מהבחינה הכלכלית, אין דבר רע יותר לישראל מאשר עוד מערכת בחירות. פחות בשל מחירה (הלא מבוטל כלל) ויותר בגלל השלכותיה שמשדרות חוסר יציבות.
אגב פוליטיקה, לא ניכנס לשדה המוקשים הזה, אבל כדאי להזכיר שלפחות מבחינה כלכלית, אין כאן "משחק סכום אפס". כלומר - השאלה היא לא מי קידמה את הכלכלה יותר, ממשלת נתניהו-כ"ץ או ממשלת בנט-ליברמן.
כדי לזקק את האמת למשפט אחד, צריך להגיד שההייטק הישראלי פרח בלי קשר למפלגות השלטון. הקורונה שזירזה תהליכי דיגיטציה הייתה השמן על גלגלי התעשייה עתירת הידע. ממש כשם שההתחמשות העולמית המחודשת, תביא את רווחי תעשיית הנשק בישראל לשיא, בין אם ממשלת בנט תשרוד ובין אם תוחלף.
יחד עם זאת, גם קרדיט מגיע: לנתניהו על מבצע החיסונים שרשום כולו על שמו ושהפך את ישראל למדינה הראשונה שהצליחה לחיות לצד הקורונה. לליברמן, על העובדה שירש מציאות כלכלית טובה מאוד והשכיל להפוך אותה למצוינת, עם הפסקת החל"ת, העברת תקציב, קידום רפורמות ועוד.
האמת על משבר הדיור שאף פוליטיקאי לא יעז להשמיע
אם יש משהו מעייף יותר מהנהי על מחירי הדיור (ולמען הסר ספק, אני לא מלין על מי שמביטים בעיניים כלות על חלום הדירה המתרחק, אלא על כל הספקולנטים שבדרך - קבלנים, מתווכים, "יזמים" עם או בלי מירכאות ועוד בעלי עניין), הרי שאלה רק הרעיונות המוצעים בדרך אל הפתרון.
ועם זאת, בתוך שלל הפתרונות המוצעים, נדמה שאיש לא נדרש אל אחת מבעיות הייסוד של הנושא, כיוון שאמירת האמת, במקרה הזה, תסבך כל פוליטיקאי חפץ חיים. לכן נכתוב אותה פה, אנחנו: גם אם יטופל נושא שיווק הקרקעות באופן מיטבי, תכניות התמ"א לסוגיהן תתממשנה במלואן, קבלנים יקבלו היתרים נרחבים להעסקת פועלים זרים ודירות במחיר מופחת יוגרלו בין זכאים, נישאר עם מצוקת נדל"ן. הכיצד? ריבוי טבעי.
בישראל הריבוי הטבעי הוא מהגבוהים שבמדינות ה-OECD ומי שימהר "להאשים" את החרדים, הערבים והציבור הדתי-לאומי, יטעה. נכון, אלה המגזרים שבהם שיעור הילודה הוא הגבוה ביותר, אבל גם בקרב החילונים שמחוץ לבועה התל אביבית, משפחות בנות ארבעה או חמישה ילדים, שיהיו בריאים, הן חיזיון נפוץ.
הריבוי הטבעי הזה בשילוב עם הארכת תוחלת החיים לדרגה שבה "מפנים" נכס קיים לטובת אחד הילדים כשהם כבר גמלאים בעצמם (ועדיין לא דיברנו על כך שלפעמים הנכס ששימש למגורים נמכר תמורת הזכות להזדקן בשלווה בפרויקט דיור מוגן), יוצרים ביקוש ששום שחרור קרקעות, מהיר (ובל נטעה, חיוני!) ככל שיהיה, לא יוכל להשביע.
אז נכון, עוד לא נולד המדינאי שינסה ליישם בישראל את החוק הסיני להגבלת הילודה, אבל אולי הגיע הזמן להפנות את המבט של מי שמחפשים פתרונות למשבר הדיור גם לחוקי הרווחה, שלפחות כרגע מעודדים ריבוי טבעי ששוק הדיור מתקשה להתמודד אתו - ושאם יימשך, הוא עתיד להתגלות כגדול מדי גם על ענפים אחרים בכלכלת ישראל.
קצת כמו הפטור מגיוס לבחורי הישיבות, הפכו קצבאות הילדים לגולם שקם על יוצרו: אם בן גוריון חלם על ריבוי טבעי יהודי, כגורם שיאזן במעט את הנחיתות המספרית מול האויב הערבי. הרי שהיום מי שנהנים מקצבאות הילדים הם בעיקר המגזרים שהשתתפותם בכוח העבודה היא הנמוכה ביותר - וראוי שהציבור ישמע את האמת גם כשהיא פוגעת במקום היקר לו ביותר.