"מסיבות מבצעיות": עם כאלה טייסים באל על, מי צריך קורונה?

טייסים הם עם מוזר, כך יאמרו לא מעט ישראלים. מצד אחד - הטובים שבטובים, מצד שני - לא רואים אף אחד ממטר, תכונה שהיא כנראה חשובה כאשר טסים להפציץ, נניח - כור גרעיני סודי אי שם במזרח התיכון, אבל קצת פחות כאשר מדובר בתעופה אזרחית, ענף מוטה שירות.

בשבוע שעבר קיבלו לא מעט ישראלים שתכננו לחגוג את יום העצמאות בחופשה מפנקת בחו"ל, הודעה לפיה טיסתם מבוטלת בגלל "סיבות מבצעיות". אותן סיבות מבצעיות התבררו חיש מהר כעיצומים שנוקטים טייסי החברה, שהשביתו 11 ממטוסיה.

הרשתות החברתיות מלאו בהודעות זועמות: נוסעים מאוכזבים שחופשתם נשללה מהם בידי ועד עובדים בריוני הצטלמו עם המזוודות הארוזות ליד דלת הכניסה לבית. חלקם פירטו את כל ההכנות מראש לקראת הטיסה, כמו בייביסיטר לילדים או להבדיל, לכלב המשפחתי, תזמון של ימי החופשה ועוד - אתם יודעים, מסוג הסידורים שכל אחד מאתנו עושה לפני צאתו לחו"ל.

האכזבה העצומה מאל על, יש לציין, לא הייתה הפעם רק נחלתם של מי שטיסותיהם בוטלו, אלא גם של נוסעים פוטנציאליים, חלקם כאלה שהציגו לראווה את כרטיסי הפלטינום שלהם וציינו שלעולם לא יטוסו עוד באל על.

מבחינה תקשורתית-שיווקית, מדובר בהרבה יותר ממכה קלה בכנף. נכון שלא כל מי שמאיים שלא לטוס עוד עם החברה גם יממש את האיום (בסופו של דבר, הבחירה של רובנו נגזרת מהעיתוי ורמת המחיר - גם באלה תכף ניגע), אבל בעידן שבו תדמית היא שם המשחק, ספגה אל על מכה איומה.

בשולי האירוע, החליטו ועדי העובדים האחרים בחברה, למנוע את ההשתתפות במטס יום העצמאות, אולי כי גם הם יודעים שמי שישלם את מחיר הנזק שנגרם לחברה עתה, באשמת טייסיה, אינם בהכרח הטייסים עצמם: כשחברה נקלעת לצרות ולצורך לצמצם, מי שמשלם לרוב את המחיר הוא מי שהכי זול לפטר. תגובת ועד הטייסים, שהציעה למכונאים "לעשות את מה שהם יודעים ללעשות הכי טוב וזה תחזוקת מטוסים" היא מופת של זלזול בקולגות שאינם עונדים כנפי-טיסה.

לדבי הטייסים הובטח להם שכל הקיצוצים בשכרם, בגובה של עשרות אחוזים, יוחזרו להם, אבל גם הם היו אמורים להבין שלחברה יש שותפה חדשה, מדינת ישראל, שבתמורה לסיוע לחברה בשיא המשבר, תבעה את הקיצוץ הן בשכר והן בהוצאות האש"ל.

הטייסים דרשו גם להתנהל מעתה ישירות מול הנהלת החברה ולא באמצעות הנציגה הרשמית של ועדי העובדים, ההסתדרות. הם לא מאמינים בה - אולי מה שטוב למיליוני עובדים מאוגדים בישראל לא מספיק טוב לעילית.

בצל הקורונה עברו שנתיים קשות על ענפים רבים במשק, כשמדובר בתיירות אפשר לומר שהיו אלה שנתיים קשות מאוד. כשמדובר בחברת תעופה, מדובר בשנתיים של משבר קיומי: בתי מלון עוד יכולים להפנות מאמצי שיווק אל השוק המקומי. חברת תעופה לעומתם, תלויה לא רק במצב הקורונה בישראל, אלא גם ביעדים אחרים בעולם.

אל על נזקקה להזרמה של חמצן: המדינה סייעה בחילוץ, הבעלים הכניסו יד לכיס, ועדי העובדים התגמשו ושיתפו פעולה עם תכניות הבראה שבמסגרתן נחתך כוח האדם בשליש(!) וכולם התפללו לחידוש התעופה האזרחית לרמתה בשנת 2019, טרם התגלה הנגיף.

לפעמים חלומות מתגשמים וגם תפילות נענות: מגבלות הקורנה הוסרו אט אט והציבור חזר לטוס עד שנדמה היה שהדבר היחידי שיכול לעכב את מספרי הנוסעים שהכרנו בימים שלפני המגיפה, הוא התור לדרכונים במשרד הפנים, זה שפרנס את הכותרות בשבועות האחרונים.

זאת ועוד: משפחות רבות, גם בשל הצורך להסדיר את חידוש הדרכונים, נקטו השנה בדפוס פעולה כמעט לא ישראלי ובימים אלה מתכננות את חופשות הקיץ והחגים שלהן, חודשים רבים מראש - משמע, מזמינות גם כרטיסי טיסה.

אל על היא כבר מזמן לא חברת התעופה הלאומית של ישראל, אלא חברה פרטית לכל דבר, אבל בעצם - לא לכל דבר. ברגעי משבר היא הופכת לחברה האחרונה שמשביתה את טיסותיה לישראל וממנה. כך היה כשחברות זרות ביטלו טיסות בשל חשש מהמצב הביטחוני, כך גם כשישראלים נתקעים בחו"ל ועוד.

אל על לא עושה זאת תמיד מטעמי ציונות גרידא, אלא בשל הקשר ההדוק שמתקיים בינה לבין ממשלות ישראל לדורותיהן גם בעידן הבעלות הפרטית. הנחת העבודה שצריך לשמר תמיד חברת תעופה שתשרת את מדינת ישראל ברגעי משבר, הייתה הרוח החיה מאחורי תכנית החילוץ של אל על (ובמידה פחותה בהרבה גם של ישראייר וארקיע) בימי שיא משבר הקורונה.

היה ברור אז שכולם צריכים להכניס את היד לכיס: המדינה, הבעלים החדשים-יחסית וגם העובדים. זה כאב לכולם, אבל עובדה שאל על הגיעה אל קצה המסלול כשהיא עדיין חברה מתפקדת בענף ששחקניות רבות בו גוועו בקורונה.

טייסי אל על אינם שונים לכאורה מוועדים כוחניים אחרים שהמשק הישראלי כבר מכיר, אבל בעוד עובדי הנמלים למדו כבר שמוטב לנהל דיאלוג עם מציאות חדשה שלא מאפשרת להם יותר למנוע מהתעשייה הישראלית חומרי גלם חיוניים, בגלל מנופאי שנעלב, הסתדרות המורים למדה שהשבתה שרירותית חוזרת אליה כבומרנג, עובדי חברת החשמל הגיעו להבנות עם הנהלת החברה - ובשבועות האחרונים ראינו את עובדי רשות שדות התעופה מותחים עד לקצה גבול היכולת את שעות העבודה שלהם בכדי להקל על העומסים החריגים בנתב"ג (וישנן עוד דוגמאות), הרי שעבור ועד טייסי אל על, כולם כנראה שקופים: הנהלת החברה, העמיתים במחלקות האחרות של החברה ובוודאי - הנוסעים שחלמו על חופשה שנגוזה.

הפגיעה התדמיתית היא עצומה: אל על חוזרת למשחק שהכללים בו השתנו מעט. בעידן שבו ברור שאתה לא יכול להיות הזול ביותר, מוכרח להיות ערך מוסף לנוסע. חלק ממנו עובר דרך לוח זמנים נוח, שירות ועוד, אבל חלק חשוב אף יותר מתבסס על אמינות. ביטול טיסה ברגע האחרון הוא מה שמכונה בעגה הצבאית "פאק באמינות" - ובתרגום לשפה שגם טייסים יבינו: משהו שלו הייתם עושים פעם כחניכי קורס טיס, הייתם עפים ממנו בתוך דקות.

גם אם יש לטייסים טענות מוצדקות - ובחלק מהפרטמטרים הם בהחלט יכולים לראות את עצמם נפגעים נוכח קיצוצים שבוטלו או הטבות שניתנו לעובדי אגפים אחרים בחברה, אבל הצעד הלא מידתי שבו נקטו ודרישתם להיות מיוצגים מול הנהלת החברה כיחידה עצמאית, הופכים אותם לאשמים

מאבקים מקצועיים גורמים לרובנו לעמוד (באופן טבעי ובדרך כלל) לצד העובדים, אולי בגלל שהבעלים הם לרוב אנשים עשירים שיכולים "להרוויח קצת פחות" ולרצות את עובדיהם. אבל נדמה שבאל על מודל 2022, המקרה שונה בתכלית: הבעלים הם אלה שנדרשו להתיישר לפי מתווה הסיוע מהמדינה בהשקעה מכיסם, בעוד שטייסי החברה הם אלה שכורתים עתה, ממש במו ידיהם, את הענף שעליו הם התרגלו לשבת בנוחות רבה מדי.

נוסעים נכבדים, האזינו לדבר הקברניט: תודה שבחרתם אל על, חבריי ואני לא רואים אתכם ממטר.