אם תצמידו את האוזן לקרקע, יתכן שלא תשמעו קולות של גז טבעי, אבל לתחושתי יש הרגשה טובה שתשמעו את צחוקו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון ז"ל, האיש שהפך למטבע לשון פוליטי את השורה האלמותית של יענק'לה רוטבליט אודות "דברים שרואים משם" (אצל שרון זה היה "מכאן").
אצל ראש הממשלה המנוח, היה זה בנוגע לראייה המדינית - עת הפך מהביצועיסט הקשוח של הימין הישראלי למי שמוביל מהלך מדיני. אצל שרת האנרגיה, קארין אלהרר, תיבדל לחיים ארוכים, זה בנוגע לחיפוש ופיתוח של מאגרי גז טבעי.
אלהרר נכנסה לתפקיד, לפני כמעט שנה, כשהנושא האקלימי עלה, ביתר שאת, לראש סדר היום העולמי. אלהרר באה בכוונה טובה: להעביר את ישראל, כמו המתקדמות שבמדינות העולם, לשימוש באנרגיה ירוקה, חדשה, מתחדשת - וכל אותם ביטויים שנועדו לתאר הפקת אנרגיה שלא מדלק פוסילי, ממחצבים.
במסגרת המדיניות הזאת, ניתנה - ועדיין ניתנת - עדיפות לפיתוח של חוות אנרגיה סולרית, טורבינות רוח וגם פתרונות פחות מוכרים שנועדו לייצר אנרגיה בשיטות פחות מסורתיות, בוודאי שפחות מזהמות.
אפשר בהחלט להסכים עם שרת האנרגיה: אין ספק שמוכרחים לעשות משהו בקשר לאיכות הסביבה כמו שאין ספק שאנרגיה ירוקה (עם כל הבעיות שיש בכל אחד מהאפיקים החליפיים: בפאנלים הסולריים יש אלמנטים לא מתכלים, טורבינות הרוח מפריעות לציפורים - ועוד, הרי אף פעם לא יהיה פתרון מושלם) היא צעד משמעותי לעתיד אנרגטי טוב יותר.
הבעיה הייתה שהשרה שפכה את התינוק ביחד עם מי האמבטיה: בניגוד לפחם למשל, שהיה חומר הגלם העיקרי בייצור אנרגיה בישראל, הגז הטבעי הוא פתרון לא רע גם כשבוחנים אותו בפרמטרים של איכות הסביבה. הוא לא "נקי" במאת האחוזים כמובן, כלומר לא אידיאלי, אבל נדמה שהוא בהחלט אופטימלי: שלב ביניים הכרחי עד למציאת חלופות.
יתרה מזאת: אחרי שנגמרו הקשקושים הפופוליסטים על מתווה הגז, של חברי הכת שהבהירו לנו היטב שמבחינתם מוטב לו הגז היה "נשאר באדמה", במקום שחלילה מישהו גם ירוויח מהמתווה, התחילו העובדות לדבר - ואלה חזקות יותר מכל עמדה טהרנית.
הכנסות המדינה כתוצאה מהגז עלו פלאים, בקרן הייעודית שנועדה לטובת כלל אזרחי ישראל - והתמלאה לאט מהצפוי, החלו להצטבאר סכומים משמעותיים יותר (אם כי אלה עדיין לא חולקו) - ומעל כל אלה ניצב העדכון המתון מאוד של תעריפי החשמל בישראל: מי שנדמה לו שהחשמל יקר יותר משהיה עד לפני כמה חודשים, צודק - אבל הוא מוזמן להעיף מבט אבמה שקורה בעולם, או יותר טוב -במחירי הדלק המאמירים, בהיעדר חלופה.
הנה כי כן מה שהוגדר בהתחלה על ידי עדת קשקשנים עם קשרים מעולים בתקשורת, כ"הון שלטון", הפך לברכה עבור כלל אזרחי ישראל.
ולא רק לברכה, אלא גם להזדמנות: הפלישה הרוסית לאוקראינה והסנקציות שהוטלו על ספקית הגז הטבעי הגדולה של אירופה, קלעו כלאו את מדינות היבשת למצב לא פשוט: מצד אחד, הם רוצים להצר את צעדי הרוסים ולמתן את תוקפנותם. מצד שני, אירופה הקרה - ובפרט גרמניה ואיטליה, זקוקות לגז הרוסי כדי שלא לקפוא למוות בחורף.
אכן דילמה. כי הרי ברור שאותם אזרחים שדוחקים היום בממשלתם להחריף את צעדי הענישה נגד הרוסים, יהיו הראשונים למחות כאשר מישהו ימות בביתו כתוצאה מהיעדר הסקה.
אבל מה שחשוב לענייננו הוא רק שהצרה של האחד היא הזדמנות לאחר - וכך אירע שישראל הקטנה, שבמים הכלכליים שלה נתגלו מרבצים נאים של גז טבעי, יכולה למלא חלק מהחלל.
לא מדובר רק בהזדמנות כלכלית גרידא, אלא גם בהזדמנות מדינית לא רעה בכלל. את ההזדמנות הזאת צריך לחלק לשניים: עלייה במעמדה של ישראל כספקית שהולכת והופכת לחשובה יותר של גז טבעי, אך במקביל גם הזדמנות לשיתופי פעולה עם מדינות שהיחסים אתן זקוקים לחימום.
אולי האיש ברחוב בקהיר עוד לא בשל לפיוס בלב שלם עם ישראל והציונות, אבל מצרים, כמדינה, מעוניינת מאוד לקדם הולכה של גז טבעי ישראלי לאירופה. לנגד עינינו, קמות בריתות שפעם נחשבו לבלתי אפשריות - והשיא, כך נדמה, עוד לפנינו.
ההחלטה של שרת האנרגיה לחדש את החיפוש והפיתוח של מאגרי הגז הטבעי, היא החלטה נכונה. יתרה מזאת, למרות עמדת הפתיחה הבעייתית שלה, אפשר גם לומר כמה מילים טובות לזכות אלהרר: היא באה חמושה באג'נדה אידיאולוגית שהגם שהיא נכונה עקרונית, היא קצת מנוגדת לעובדות.
רק שבניגוד לכמה מקרים שלהם היינו עדים בעבר, בהם מנהיגים פוליטיים שמו לנגד עיניהם אג'נדה פופוליסטית - ולא סטו ממנה גם כשהתרסקה על קרקע המציאות, הרי שאלהרר לא נתנה לאגו שלה להפוך למחסום: אפשר להצטער על כמה חודשים (ומיליארדים) אבודים, אבל מוטב לשמוח שבסופו של דבר נלקחה ההחלטה הנכונה: נכונה גם להשקפתם של מי שמבינים שהמעבר לאנרגיה ירוקה הוא מסע ולא מהפכה, אבל בעיקר נכונה לחוסנה הכלכלי והמדיני של ישראל.